‏הצגת רשומות עם תוויות זנות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות זנות. הצג את כל הרשומות

7.9.13

"בכל רגע שאני לא נמצאת בזנות, אני משוחררת, אני חופשייה"


ראיון בתכניתם של אורלי וגיא (3.9) עם תמר מאנס ולילך צור בן משה, מעמותת הופכות את היוצרות, עמותה המעצימה מקצועית נשים שיצאו מהזנות




"בוחרים בתוך זה? את שוקעת בתוך זה. אני המתתי את עצמי מבחינה רגשית. מבחינתי גברים היו אובייקטים, כמו שאני אובייקט. אני הגעתי לטיפול רק אחרי שנפל לי האסימון שאני מכורה."


"-את לא פוחדת ללכת ברחוב? את לא מתביישת?
-אני צריכה להתבייש? החברה צריכה להתבייש, שהובילה אותי מגיל שמונה עד גיל חמישים למקומות אפלים."

"בכל רגע שאת נמצאת בתעשייה הזאת, זה רגע של התעללות נפשית, פיזית, מנטלית, רוחנית, וכל רגע שאני לא נמצאת במקום הזה, אני משוחררת, אני חופשייה."




https://www.facebook.com/photo.php?fbid=432309013555335&set=a.205454996240739.44019.153817428071163&type=1&theater








21.6.13

לפגוש סרוגייט: הסיפור של מארק אובריאן בין עדותו לבין המסך הגדול




 תמונה מתוך הסרט: Jessica Yu, Breathing Lessons, 1996


"כל אימת שהיו לי מחשבות או רגשות מיניים, הרגשתי מואשם ואשם. אף אחד במשפחתי מעולם לא דיבר על סקס בסביבתי. הגישה שספגתי הייתה לא כזו שלפיה אנשים מנומסים לא מדברים על סקס, אלא כזאת שלפיה אף-אחד לא מדבר על סקס. לא הכרתי אף אחד מחוץ למשפחה שלי, אז הקוד הזה השפיע עליי בעוצמה, שכנע אותי שאנשים צריכים להתאים את עצמם למיניות של ברבי וקן, ושאנחנו צריכים להתנהג כאילו אין לנו "למטה" שם למטה."


במאי 1990 פרסם המשורר והעיתונאי האמריקאי מארק אובריאן מאמר יוצא דופן במגזין THE SUN האמריקאי. במאמר תאר המחבר, שחלה בפוליו כשהיה בן שש ומאז איבד בהדרגה את יכולת השליטה בגופו מהצוואר ומטה, את קורות חייו שהובילו אותו להפגש עם "סרוגייט", מטפלת במין, בשנת 1985, ולחוות לראשונה יחסי-מין בגיל 36. אובריאן חי את מרבית חייו ב"ריאת ברזל", מכונת הנשמה ששימשה במאה העשרים בעיקר חולי פוליו. הוא סיים לימודים אקדמיים באוניברסיטת ברקלי בספרות אנגלית, כתב לעיתונות המודפסת ופרסם שירה. בשנת 1997 יזם מפעל קטן להוצאה לאור, Lemonade Factory, הוצאה שפרסמה שירה מאת משוררים נשאי מוגבלויות.  סוזן פרנבך הייתה בת זוגו בשנותיו האחרונות, עד למותו. מארק אובריאן מת ביולי 1999.

כשני עשורים לאחר שפרסם אובריאן את המאמר האוטוביוגרפי והחושפני, על-אודות פגישותיי עם סרוגייט (1990), מחפש הבמאי והתסריטאי בן לוין מידע באינטרנט על אודות נכות וסקס, בשביל פרויקט טלוויזיוני שהוא עובד עליו. לוין, שבדומה לאובריאן חלה בפוליו בגיל שש, אך מתנייד בחופשיות יחסית ומשתמש בקביים, נתקל במאמר ומתרגש ממנו עד כדי כך, שהוא מחליט לבסס עליו סרט. מפגשים איננו הסרט הראשון שעוסק בחייו הייחודיים של אובריאן. בשנת 1996 צולם העיתונאי והמשורר לסרט תיעודי קצר של ג'סיקה יו, Breathing Lessons, סרט שגרף בשנה העוקבת את פרס האוסקר בקטגוריה לסרטי תעודה קצרים.

סרטו של בן לוין, מפגשים, משקף את החיים הפרוזאיים - שלנו, "הכשירים" - כמורכבים משברי מוזרויות וסתירות בהגדרות מערכות יחסים וגבולות חברתיים-התנהגותיים, מוסריים ותפיסתיים.  מארק אובריאן היה אדם אינטליגנטי ורגיש בצורה יוצאת דופן, וככזה הוא גם מוצג בסרט. קטעי שירתו, מכתמיו וציטוטים ממאמרו ששימש בסיס לעלילה שזורים בה. אולם רגישותו האינטלקטואלית והרגשית הגבוהה לחלקיקי הבניינים המרכיבים את עיר חיי החברה המערביים שלנו,  רגישות שמעוררת בצופים בהכרח השתאות מעריכה ומכבדת, היא במובהק גם חרב הפיפיות של חייו: בחייו וכן בסרט, מארק מודע היטב למצבו. במאמרו הוא הגדיר עצמו כאדם מופנם, בלתי חברתי, מכוער, "מעוות", "דפוק", ושגורלו נגזר עליו משמיים על-ידי "אל אכזר".



"עדיין חשבתי, מה ההורים שלי יחשבו, מה אלוהים יחשוב? חשדתי שההורים שלי ידעו אפילו לפני אלוהים אם אכן אחליט להפגש עם סרוגייט"

אובריאן היה נוצרי קתולי ומוטיב הפחד מפני ישוע והאל שגור בחייו, אך גדול מכך הוא הפחד והבושה מפני הוריו, הרודפים אותו בדמות מחשבות שווא בלתי פוסקות. במאמרו המפורסם הוא מתאר "אימה מוחלטת מהוריי". עוד הוא כותב: "גם כשלא חייתי עמם יותר, המשכתי לחיות עם תחושה של נוכחותם חסרת הרחמים בחיי, ושל גינוי כל מיניות באשר היא, ושלי בפרט. בדמיוני, הייתה להם יכולת על-טבעית לדעת מה אני חושב, והיה להם את הלהט להעניש אותי על חטאי." הפחד האבסולוטי שלו מהוריו משתלב אפילו בפחדיו מסונדרה, המטפלת המינית שלו: "היא הביעה סקרנות, ולא כעס כמו שחששתי, או למען האמת כמו שחששתי שההורים שלי יביעו. אמרתי לה שהרגשתי מוזר להתייעץ אתה לגבי מפגש עם סרוגייט מפני שהיא נדמתה עבורי כמו דמות האם שתמיד רציתי."

אך התסריט איננו מתמודד עם שאלת יחסיו המורכבים והקשים של מארק עם הוריו, שהפעילו עליו מכבש לחצים פסיכולוגיים. עריכת הסרט מותירה את הדת קתולית, בדמות האב ברנדן, הכומר המבין והאמפתי בכנסייה השכונתית (בגילום השחקן ויליאם ה. מייסי מעורר החיבה), כחוט השני החותך דיכוטומיה מוחלטת, בין הרצון הפנימי, הטבעי, של אובריאן למין, לבין האיום הממסדי-דתי, המלאכותי, שממנו צריך לקבל אישור והכרה. החיץ החילוני-דתי מוצג באמצעים סמיוטיים, אסתטיים וסמנטיים שגורים, צפויים ואף מיושנים: קדושה דתית – ובתוך כך קדושת התא המשפחתי - ובתוליות לעומת זנות, אטימות מחשבתית ושימוש בדפוסי חשיבה פרדיגמטיים לעומת פתיחות, אותנטיות וספונטניות, מרירות מול הומור, ודת מול חילוניות. האיקונוגרפיה הנוצרית שזורה לאורך הסרט וחוצצת בהחלטיות בין מארק לבין נציגי הדת שעל ברכיה התחנך: ישוע, האב המאשר, ומריה, הקדושה בבתוליותה הנצחית. גם עיסוקה של שריל, הסרוגייט, מוצג באירוניה מול קבלתה באי-רצון את הגיור.

גם על-פי המאמר וגם בהצגתו בסרט מארק מקבל את הדין "משמיים" כמובן מאליו ולא מפתח תיאוריות כלשהן של התנגדות ועימות עם הגורל או עם שנאתו העצמית. אפשר ללמוד מאמרו שתמיד הרגיש אישור לעיוותו מהחברה, שכן היה "מאוהב גם בנשים וגם בגברים, אבל הם מעולם לא השיבו לי אהבה (...) הטלתי ספק גדול בזכות שלי להיות נאהב. התסכולים המיניים שלי נדמו לי כמו עוד קללה שנגזרה עליי על-ידי אלוהים אכזרי." עוד הוא כותב בכנות נוגעת ללב, "כשלמדתי יותר על [מהי] סרוגייט, התחלתי לחשוב שאולי סרוגייט יכולה לעזור אפילו למישהו דפוק ומוגבל כמוני." הוא מתאר בפרוזאיות ובטריוויאליות מוחלטת את התייעצותו עם מטפלת מינית נוספת, סוזן: "תיארתי לה את מחשבותיי בנוגע לסקס, את הפנטזיות שלי, את השנאה העצמית, ואת התעניינותי לפגוש סרוגייט. היא אמרה לי את האמת: לעולם לא יהיה קל עבורי למצוא מאהבת, בגלל הנכות שלי."


בן לוין


אולם כאמור, הסרט לא מתמודד עם כך, אלא מציג את ההתלבטות של מארק מול הפחד השורשי שלו מפני הדת, כאילו הקונפליקט היה מאז ומתמיד בין יצרו המיני והחברתי גרידא, על כל הסבל האישי שלו שמוצג בסרט בדמות דחיות מפני נשים "יפות, שאוכל לגעת בהן, לחבק, להביא למיטה" (ע"פ התסריט) לבין הציווי הנוצרי 'לא לנאוף', והציפייה לאישור מיוחד מן הכומר הקתולי. על חומרת השנאה העצמית של מארק והפסימיות הפטליסטית שלו אפשר ללמוד מקריאת המאמר שלו - לא מהצפייה בסרט, בו הוא מוצג כאופטימי ביחס למצבו ופתוח באשר לאפשרות להרחיב את התנסויותיו המיניות.  כאשר שריל כהן גרין, הסרוגייט (מגולמת על-ידי הלן האנט), מראה למארק את השתקפות גופו במראה, זווית הצילום ממסגרת את התמונה של מארק המתבונן בעצמו, צנום, גוו מעוקם, ידיו שמוטות לצידיו כתותבות, סדין לבן מכסה את חלציו, כך שהוא נראה כאחד הציורים הקלאסיים של ישוע המת בקבר.

אפשר לטעון שסרט מסחרי באורך של שעה וחצי לא יכול להתמודד עם כל הסוגיות באשר הן, ולכן יוצרו צריך לבחור, או לבצע פשרה. הפשרה של בן לוין הייתה להציג את הדיכוטומיה הישנה והלעוסה של חילוניות, המייצגת פתיחות, מול הדת, המייצגת ערכים מיושנים של טוהר, פוריטניות וקדושת משפחה. זו אולי פשרה ש'עוברת מסך', אבל היא לא מייצגת נאמנה את חייו של מארק אובריאן, ואת דבריו שלו עצמו. הדיכוטומיה הזאת מתאימה היטב למסך הגדול, והשימוש באיקונוגרפיה נוצרית הוא בהחלט אסתטי ומלא פאתוס. מדיום הקולנוע מותאם היטב ואולי אף בנוי לייצוגים סטריאוטיפיים חברתיים ותפיסתיים כאלה.

"העובדה שיכולנו לדבר על עניינים של מה בכך מיד אחרי חוויה מינית אינטנסיבית נראתה לי מוזרה בהתחלה. לקח נוסף נלמד: סקס הוא חלק מחיי היום-יום, ולא פעילות השמורה לאלים, לאלות ולכוכבי רוק. הבנתי שזו יכולה להיות חלק משגרת חיי אם אלחם נגד השנאה העצמית שלי והפסימיזם שלי."

בשל ההיסטוריה של מארק וחייו ההרמטיים מבחינה מינית ורומנטית, סקס הוא נחלת העולם האחר. הזר. במאמרו הוא מספר: "בראיונות עם גברים ונשים פעילים מינית, הרגשתי מרוחק, כאילו הייתי אנתרופולוג שמראיין ציידי ראשים בעוד אני מתאמץ לשמור על עמדה משקיפה ניטרלית של סוציולוג. נכה בעצמי, אבל גם בתול, קינאתי בהם נורא." גם הטיפול בסרוגייט מוצג בפירוקו את המין לשברי שברים, ניתוקם והפרדתם למרכיבים. כמו מארק, אנחנו לומדים לראות מין כסוג חדש של פעילות פיזית. בהמשך מתברר האם הפיזי הוא רק פיזי או גם אינטימי. יש לציין שהרבה עירום יש בסרט - אבל אפס תחושה של פורנוגרפיה או אפילו ארוטיות. הסקס מפורק לחלוטין אפילו מהמטען שאנחנו רגילים לייחס לו – מעבר למבוכה האינסטינקטיבית – של גירוי וארוטיקה, והוא נצפה כפעילות פיזית של הגוף. אך הפעילות הפיזית של הגוף, הסרט מגלה, לא באמת קיימת בוואקום. זו לא רק ביולוגיה או פיזיולוגיה או מדע המין גרידא. הסרט כולו שזור במשמעויות ובמטענים שמייחסות הדמויות למגע: חיבה, רכושנות, קנאה, געגועים, אהבה, התאהבות. במאמר שלו כותב מארק, "רציתי להיות מחובק, נאהב, מוערך. אבל השנאה העצמית שלי והפחד היו חזקים מדי." ומאחר ומגע לא מתקיים בוואקום, והדמויות כולן מגלות רגשות ורגישויות, המורכבות לא נעלמת מהיחסים בין מארק לבין שריל. ההצהרות שהם מביעים זה כלפי זו רחוקים מאוד מהגדרה סטרילית של "טיפול", כפי ש'טיפול באמצעות סרוגייט' מתיימר להיות.

מיהי הסרוגייט?

בתקופה שמארק מתלבט לגבי הטיפול המיני, הוא נתקל בתכנית טלוויזיה שבה מתראיינים סרוגייט'ס, וכך הוא מתאר במאמרו: "בטוק-שואו התארחו שני סרוגייט'ס. צפיתי בחשדנות: האם סרוגייט'ס הם בדיוק כמו זונות? אמנם הם מתבלים את עיסוקם עם פסיכולוגיה, אולם האם הם לא עושים את אותה עבודה? הסרוגייט'ס [בתכנית] לא נראו כמו הסטריאוטיפ שלי של זונות: לא היה איפור כבד ומכנסיים צמודים. האישה הייתה אחות עם תואר מוסמך בעבודה סוציאלית. הגבר, נראה בטוח בעצמו בחליפת העסקים, עבד עם גברים הומוסקסואלים וביסקסואליים." הוא ממשיך בהגדרה הפורמלית של המקצוע: "סרוגייט'ס עוברים הכשרה בפסיכולוגיה ופיסיולוגיה של סקס כדי שיוכלו לעזור לאנשים לפתור קשיים מיניים רציניים. הם לא מועסקים ישירות, אלא דרך המטפל של הלקוח. מודעים לאפשרות הסבירה שלקוח יתאהב בהם, הם מגבילים את הטיפול לשישה עד שמונה מפגשים. הם מתחזקים מערכת יחסים מקצועית באמצעות טיפול באי-תפקודים מיניים ספציפיים. הם לא מתעניינים בסיפוק עונג גרידא, אלא בסיפוק השינויים הנדרשים."


שריל כהן-גרין בפרימיירה של הסרט בלוס אנג'לס


בסרט, לסרוגייט שריל יש בן זוג, וילד [אובריאן מתאר במאמר שבתקופה שנפגשו הייתה נשואה עם שני ילדים בני-עשרה]. יש לה משפחה והקשר חברתי. היא נטועה בתוך העולם הזה, העולם של כולנו.  ברור מהצגת דמותה שהיא משכילה, אקדמאית, ואינטיליגנטית. בלילות, אחרי שהיא מפרקת את נושאי הטיפול לתמות פסיכולוגיות למכשיר ההקלטה שלה, היא נכנסת למיטה בה מחכה לה בן זוגה. היא לא מכונת סיפוק ו/או טיפול וסיוע שיצאה מן הריק.

הקוד האתי של ה-IPSA [אגודת הסרוגייט העולמית] מציין (בסעיפים 6 ו-7) כי הסרוגייט צריכה "להכיר במגבלות תפקידה", ואם תרצה "ליישם שיטות טיפוליות אחרות" היא חייבת לעשות זאת רק "באישור מפורש של המטפל ותחת הנחיותיו ופיקוחו". זאת גם כאשר לסרוגייט "הכשרה טיפולית, רישיון לטפל ותעודות המעידות על השכלה רלוונטית." סעיף 14 מציין כי עליה לרכוש "השכלה רלוונטית" (אך לא מפרט מושג עמום זה). שאלתי את עו"ד יערה רשף, שכתבה עבודת תזה בנושא, השלכות משפטיות של טיפול מיני באמצעות פרטנר חלופי בראי הפמיניזם המשפטי (2011), מהבודדות שנכתבו בארץ בתחום, על תפקידיה ודמותה המקצועית של הסרוגייט.

ממחקרך עולה כי תפקיד הסרוגייט להיות מדריכה שאיננה חייבת בשום הכשרה מקצועית. כתבת "היא איננה נתפסת בקרב הפרופסיה המקצועית כמטפלת של ממש... וזאת כדי שהמטופל יוכל לראות בה בת-זוג אידיאלית." בסרט, שריל כהן גרין מוצגת בצורה חד-משמעית כבעלת השכלה אקדמית גבוהה בתחום הפסיכולוגיה והטיפול הקליני. צופה מן השורה יכול להסיק בקלות כי מטפלות-סרוגייט הן פסיכולוגיות או פסיכיאטריות בהכשרתן, שעושות עבודה זו כעבודה "צדדית", נוספת או שוות ערך לכל עבודה קלינית טיפולית אחרת. [יש גם לציין שבאתר האישי של שריל כהן גרין היא מציינת כי היא סקסולוגית מוסמכת, בעלת דוקטורט במיניות האדם, ועוסקת מזה 20 שנים בחינוך מיני, ושלושים שנים כסרוגייט].

"ככלל, אוכלוסיית הסרוגייט'ס הינה אוכלוסייה משכילה באופן יחסי. ממחקר עומק שנערך בישראל עלה כי 80% מהמשתתפות בעלות תואר אקדמי (תואר ראשון) ו-20% בעלות תואר שני. 20% בעלות השכלה תיכונית בלבד. 80% אמהות לילדים. כולן מגדירות את עצמן כחילוניות. חלקן גרושות וחלקן רווקות.
אולם  כל הטרמינולוגיה שבה המסנגרים על אודות הסרוגייט מנסים לשכנע אותנו כי מדובר במקצוע לגיטימי לכל דבר ועניין אשר חוסה תחת אצטלה רפואית לגיטימית היא טרמינולוגיה מתעתעת במתכוון. השימוש במונחים רפואיים-טיפוליים והעובדה כי המפגשים בין הסרוגייט לפונה מתקיימים בתוך קליניקה מטשטשים את ראייתנו ומעניקים לנו נופך כי אכן מדובר בטיפול קליני רפואי לכל דבר ועניין. יחד עם זאת, הטרמינולוגיה אף נועדה לעניות דעתי לסמא את עיניהן של הסרוגייט עצמן. מחקר עומק רחב-היקף שנערך בארץ מצא כי סרוגייט'ס שהתחילו בעבודה זו נהנו בתחילתה מתחושות של הילה והעצמה בזכות הטרמינולוגיה האופפת אותה, אך לאחר זמן מה מסיום העבודה נמצאו אצל אותן סרוגייט'ס סימפטומים דומים אשר נמצאים בדרך כלל אצל שורדות זנות – כגון פוסט טראומה, דיכאון, ותחושת אין אונים. טרמינולוגיה זו דומה במידת מה לטרמינולוגיה אשר מנסים לעשות בה שימוש בנוגע לזנות – זנות הינה ככל עבודה, העוסקות בזנות זכאיות לחופש העיסוק, אין לזלזל במידת האוטונומיה ובזכות הבחירה של העוסקות בזנות לבחור את עיסוקן, וכיוצא באלה. לא פעם שומעים נשים הנמצאות במעגל הזנות אומרות משפטים אלו ממש. אולם, כשמראיינים במחקרי עומק ניצולות זנות מתגלים פעם נוספת אותם סימפטומים קשים, המופיעים בדרך כלל בקרב הלומי קרב, והטרמינולוגיה ששירתה אותן בהתחלה אינה משרתת אותן עוד אלא להפך – הן מתנערות ממנה בכל תוקף.

מאפיינים ופרקטיקות המשיקים לזנות

[על פתיחת מפגש הטיפול הראשון:] "השכר שלך על השידה, אמרתי, חסר יכולת לחשוב על משהו אחר להגיד. היא הכניסה את המזומן לארנק שלה והודתה לי."

[על סיומו של הטיפול הראשון:] "היא יצאה מהמיטה, הלכה למקלחת ואז התלבשה...היא הוציאה יומן פגישות מהתיק ואמרה לי שבפעם הבאה היא רוצה שנעבוד על חדירה."

[אחרי הפגישה של "החדירה המוצלחת":] "אתה חושב שיש עוד מה להרוויח מפגישה נוספת?" -"לא, אמרתי, מוקל מכך שאני לא אצטרך להוציא עוד כסף. היה לי בדיוק מספיק לקנות מיטת פוטון. וחוץ מזה, היה לי משגל עם חדירה. מה עוד נשאר לעשות?"

כמו לבקשת הצופים, סיפוק סקרנותם והשאלה המתבקשת – אז מה ההבדל ביני, הסרוגייט,  לבין זונה? -  שריל מספרת כמצטטת נאום שהוכן מראש ונאמר אין-ספור פעמים: בסרט [במאמר אובריאן לא מזכיר דיאלוג כזה], בפגישה הראשונה שריל עורכת מיוזמתה הבחנה מיידית בינה לבין זונה – "אין לי שום דבר נגד יצאניות" [מתרגמי הסרט בחרו במילה 'יצאנית'], אומרת כמתגוננת, אבל, בניגוד להן "אתה לא צריך לשלם לי מראש, ומספר המפגשים בינינו מוגבל". עוד היא מוסיפה, ההבדל בינה לבין יצאנית הוא ש"יצאנית רוצה לקוח חוזר." כשמארק רוצה לשמוע על אודותיה, היא משיבה בלקוניות - "אני אדם מאוד פרטי. יש לי עולם פרטי וזה כל מה שאתה צריך לדעת." בתזה מציינת עו"ד רשף כי לסרוגייט אסור לפי עקרונות השיטה למסור כל מידע מזהה והיא חייבת לשמור על ניתוק. היא נדרשת לספק סביבה "תומכת ומרגיעה", "להפגין ביצועים מיניים מרשימים ומספקים", "לספק את המטופל", ו"להגיב אליו במשיכה."

פנטזיות ריפוי ותחושת שליחות
מעבודתה של עו"ד רשף עולה שגם במה שמוגדר "זנות טיפוסית" מחקרים מצאו שלקוחות טוענים פעמים רבות טענות הדומות דמיון מעניין ללקוחות של "פרטנריים חלופיים" [הנתונים מתבססים בעיקר על עבודתה של ליאת יעקובוב-עברי, חווית העיסוק של נשים שהן סרוגייט בטיפול מיני (2009)]: הם מתקשים ביצירת מערכות יחסים, ומונעים מפנטזיות אודות "הזונה טובת הלב" או "המרפאה במין", וכן מהצורך בחום אנושי ולאוזן קשבת מאשר לסיפוק מיני מיידי. רבים מהם משתפים את הזונה בבעיותיהם ומצפים לכתף תומכת. הנשים שעבדו בזנות העידו שהן תופסות את העבודה כטיפולית ברובה: אחת העידה על עצמה שהיא "עובדת סוציאלית פיזית" ואחרת טענה ש"מדובר ב-90% דיבור ו-10% מין". טענת "הרוב דיבור ומעט מין" היא אחת הטענות השכיחות של מטפלים מיניים בזכות הטיפול בפרטנר חלופי. נשים בזנות שנתקלו בגברים עם מוגבלויות שונות ראו בכך הזדמנות להעניק להם שירות חשוב.

חשיפה לאלימות פיזית ומילולית מצד הלקוחות: מחקרה של יעקובוב-עברי עוד מצא שנשים בסרוגייט נחשפו לחוויות אלימות, הדומות לשל נשים בזנות טיפוסית, ובהם ציניקניות כלפי הסרוגייט, הטחת עלבונות, וכפיית מגע פיסי לא נעים. בראיונות עם הסרוגייטס אין התייחסות לאלימות קיצונית, כמו זו שחוות נשים בזנות טיפוסית (דקירות, זעזועי מוח כתוצאה מהכאה, דימומים וקרעים וגינאליים, ועוד).

אנונימיות, בושה, וסודיות: ידוע לכולנו שנשים בזנות אינן מתהדרות ב"מקצוען". הסטיגמה והקושי הפסיכולוגי אינם ייחודים אולם רק לזנות "הטיפוסית". רבות מהסרוגייטס שהתראיינו לעבודתה של יעקובוב-עברי סיפרו על נוהל של אימוץ שם בדוי ודיס-אינפורמציה מכוונת מול הלקוח. אך לא רק מולו: אותן נשים, "פרטנריות חלופיות", אף לא משתפות את בני משפחתן ומעגל חבריהן. הן עורכות הסוואה לעיסוקן ובונות סיפורי כיסוי. הסודיות היא מרכיב עיקרי בפרקטיקת הסרוגייט, כותבת רשף, והקפדה על כך נובעת מההכרח לשמור על דיסקרטיות הטיפול.
דיסוציאטיביות
"זה סוג של שני סוגים של אני", "עם מטופל שלך את בפיקציה אמתית" (עדויות נשים שעבדו כסרוגייט, מתוך מחקרה של יעקובוב-עברי).
רשף מביאה ציטוטים אלה ואחרים, המדגימים כי נשים שעבדו כפרטנריות חלופיות היו מודעות לכך שכדי "לתפקד טוב יותר" הן היו חייבות להפריד את עצמן מעצמן. הניתוק העצמי התקיים במובן של הפרדה בין מטופל למשנהו, וכן הפרדה בין עצם העיסוק כסרוגייט לבין החיים "האמתיים", הפרטיים. בקרב נשים בזנות "טיפוסית", מנגנונים דיסוציאטיביים משרתים אותן לאותן מטרות בדיוק, ובמקרים רבים הנטייה להתנתק נטועה עמוק במבנה הפסיכולוגי של האישה בזנות, בגלל טראומה מינית. היום הפרעת אישיות דיסוציאטיבית ידועה כהפרעה ששכיחותה באוכלוסייה גבוהה בעיקר בקרב נשים, ומקורה בטראומה מינית קשה בילדות, לרוב גילוי עריות או פגיעה מינית על ידי אדם שהיה קרוב לקרבן התקיפה. דיסוציאטיביות מובילה להפרעות פסיכולוגיות נלוות, לרבות הפרעה פוסט טראומתית, וכן להתמודדות קיצוניות כמו הפרעות אכילה הכוללות הרעבה עצמית מתוך שנאה לגוף שעבר את התקיפה והתנתקות ממנו.

מול הגישה שמתמקדת בחקר תופעת הזנות על השלכותיה השליליות על העוסקות בה, ובתוך כך רואה בזנות פגיעה אנושה באדם, הגישה המנוגדת רואה בעיסוק בזנות ככל העיסוקים האחרים. את מצטטת בעבודתך את מרתה נוסבאום שאמרה כי רובנו "נוטלים כסף עבור השימוש בגופנו. פרופסורים, פועלי ייצור, עורכי דין, זמרי אופרה, רופאים, מחוקקים...וגם נשים בזנות." וכי הבדלים בין זנות לבין עיסוקים אחרים הם מינוריים ושוליים, וההבדל המרכזי הוא הסטיגמה שנלווית לזנות ולא לעיסוקים אחרים. רשף מפנה אותי לגישה נוספת המוצגת בעבודתה, עמה היא מסכימה בצורה גורפת – גישתה של קייט מילט, חוקרת פמיניסטית שמיוחסת לה המחשבה ה"רדיקלית" של "פוליטיקה מינית":

אני מתנגדת לפילוסופיה של נוסבאום ומסכימה עם קייט מילט, שביקרה את התפישה "הליברלית" ממורשת נוסבאום. אליבא דמילט, יחסי מין לא מתרחשים בחלל הריק. מן הצד הם נראים כפעילות ביולוגית-פיזית גרידא, אבל הם מייצגים ומשקפים מיקרוקוסמוס של יחסים היררכיים-מגדריים. מילט כותבת "[המשגל] מקובע עמוק כל כך בהקשר רחב של יחסי אנוש, עד שהוא משמש כמיקרוקוסמוס טעון, המכיל את מגוון העמדות והערכים המרכיבים תרבות. הוא עשוי, בין השאר, לשמש דגם של פוליטיקה מינית במישור האינדיווידואלי, המבוססת על הצרכים והערכים של הקבוצה השולטת, ומוכתבת ברוח הדברים שחברי הקבוצה הזאת מטפחים אצלם עצמם ורוצים לראות אצל הקבוצה הכפופה להם."



התעלמות מהשלכות שליליות

אחת ממטרותיה המוצהרות של רשף בעבודתה היא לאזן את השיח המחקרי שמדגיש ומפאר השלכות חיוביות של 'טיפול באמצעות סרוגייט' על מטופלים, אך מתעלם מהשלכות שליליות על המטפלים, וביתר דיוק, על המטפלות. רשף כותבת, "טרם נעשה ניסיון אמתי להתמודד עם הבעיות המטרידות העולות מיישום פרקטיקה זו. המחקרים שנעשו בדבר יעילות הפרקטיקה על חייהם של המטופלים נערכו על ידי מטפלים מוסמכים המפעילים פרקטיקה זו ומתפרנסים ממנה. לדעתי, בלתי אפשרי שלא לתת על כך את הדעת (...) חובת הנאמנות של מטפלים אלה צריכה להיות מכוונת לא רק לרווחת מטופליהם אלא גם לסרוגייט העובדות בשירותם דווקא מאחר שהן נדרשות לפעילות פיזית אינטימית. התעלמות מחקרית מנשים אלה, יוצרת תחושה מטרידה וגורמת לחששות בדבר שימוש בהן וניצולן. תחושה קשה זו של ניצול ציני תוך התעלמות שיטתית מהן כבנות אנוש, מייתרת את הממצאים החיוביים העולים מהמחקרים הרבים בדבר האפקטיביות של הפרקטיקה. כך, נראה כי פרקטיקה זו לא תוכל לעלות לכדי טיפול רפואי לגיטימי כל עוד חוויתן של נשים אלה מושתקת ולא נעשה ניסיון אמתי לחשוף אותה ולטפל בבעיות הקשות ובחשד הממשי לניצול." 

נכות

"למה מוסדות שיקום לנכים מלמדים אנשים מוגבלים כיצד לתפור ארנקים ולבשל, אבל לא איך להתמודד עם דימוי עצמי פגום של מטופל? למה המוסדות האלה לא מלמדים אנשים עם מוגבלויות לאהוב את עצמם ואחרים באמצעות סקס, או איך לאהוב את הגוף היוצא דופן שלנו? (...) אני יודע שיכולתי לשנות את התפיסה העצמית שלי כטיפש מבולבל והססני, לא רק באמצעות סקס עם מישהי, אלא בכך שהייתי נוטל שליטה על חיי והייתי סומך על עצמי מספיק כדי לבצע החלטות."

רשף מצטטת את הפסיכולוג ד"ר אורי ורניק שבהתייחס לעבודת סרוגייט עם נכים כתב "אין טעם להיכנס במקרים אלה לדקויות אם יש כאן טיפול ממשי או זו אמתלה טיפולית למחווה הומאנית גואלת ונדיבה". רשף דווקא מתמקדת בהתבטאות זו ושואלת, האין הערתו של ורניק מטרידה, כי בהתאם לה עלינו להניח כי נכים אינם ככל בני האדם, והם זקוקים למחוות הומאניות גואלות ונדיבות. רשף מדגישה כי בעיניה "כל אדם, בין אם נכה ובין אם לא, המרגיש כי ערכו העצמי והמיני ירוד, יכול ורשאי לפתור בעיות אלה בטיפול שיחתי פסיכותרפי."

גיבור הסרט, מארק אובריאן, שעל פי סיפורו האמתי נכתב התסריט, ושאל מאמרו את גם מתייחסת במחקרך, היה חולה פוליו שהיה משותק מצווארו ומטה ולא היה מסוגל אפילו לענג את עצמו מינית. כמוהו חיים מוגבלים אחרים בנכות מלאה, אם כתוצאה ממלחמה, מומים מולדים או ממחלות ניווניות. אנשים אלו לא מקיימים פרקטיקות חברתיות כמו אלה של האדם הממוצע, אך יש להם יצר מיני נורמלי. האם לדעתך את הרצון והיצר שלהם למגע מיני הם יכולים לפתור באמצעות טיפול שיחתי פסיכותרפי?

ניצול נשים ובני אדם הוא בוודאי אינה הדרך. אותי לא מעניינת התועלת האישית שעשויה לצמוח לאנשים פרטניים כדוגמת מארק ודומיו, אותי מעניינים הנזקים העצומים, הן הנזקים הקונקרטיים לנשים עצמן והן הנזקים החברתיים. בל נשכח כי מחקרים איששו הלוך וחזור שעל הסרוגייט להתמודד לא פעם עם אלימות, עם "מטופלים" ציניקנים ולא נעימים, עם דרישות מיניות קיצוניות כחלק מציפיות "התפקיד" וכדומה. בעיקר, הן נדרשות לבצע פעילויות מיניות שאינן מהנות עבורן וזאת עבור "מטופלים" שאינם מושכים אותן. למרות הרטוריקה העיקשת – מין הוא חלק מהותי ואינטגראלי מ"טיפולי הסרוגייט". כשבוחנים את הרקע ואת השאלה מדוע נשים אלה הגיעו לעבודתן כסרוגייט, מגלים שלא הייתה זו אך ורק "מחווה הומאנית גואלת ונדיבה" שעמדה ביסוד החלטתן, אלא ברקע עמדו גם קשיים כלכליים שלצדם רקע של מערכות יחסים מורכבות עם גברים, קושי ממשי בקיום מערכות יחסים נורמטיביות ודי בכל אלה כדי להזכיר את הדמיון לנשים במעגל הזנות. ומעבר לכל אלה, במערך הסרוגייט גלומים גם נזקים חברתיים ולא רק נזקים אישיים לסרוגייט עצמה. מדובר במערך המקדש פרקטיקה שכל יסודה הינה קידוש "ריפוי מיני" עבור גברים – שכן רוב הסרוגייט הן נשים ורוב ה"מטופלים" הם גברים, בדומה לזנות שבה רוב הזונות הן נשים ורוב הלקוחות הם גברים. נשים נתפסות ככלי לריפוי וסיפוק מיני שניתן לעשות בו שימוש על ידי גברים תוך קנייתן בכסף. הדבר מאשש ומשמש את הפערים המגדריים ואת אי השוויון בחברתנו.


"חשבתי שבזכות שריל חיי ישתנו, אבל הם לא"

אני רוצה לסיים בציטוט מתוך סוף מאמרו של אובריאן, וכך הוא כותב במילותיו שלו –

"התחלתי לכתוב את החיבור הזה בשנת 1986, ואז הנחתי אותו בצד עד לשנה שעברה. בקריאה שנייה של מה שכתבתי, הוכיתי בתדהמה מכמה אופטימי הייתי, מדמיין שהחוויה שלי עם שריל תשנה את חיי. אבל חיי לא השתנו. אני ממשיך להיות מבודד, חלקית בגלל מחלת הפוליו שלי, שמכריחה אותי לבלות חמישה או שישה ימים בשבוע בריאת ברזל, וחלקית בגלל האישיות שלי."

"אני תוהה אם לראות את שריל היה שווה את זה, לא במונחים של כסף, אלא במובן של פיתוח הציפיות שמעולם לא התגשמו. אני לא מאשים לא את שריל ולא את עצמי בהרגשת האכזבה הזאת. התרבות שלנו מקדשת נעורים, בריאות ויופי, לצד פתרונות קסם. אם הייתי מקבל טיפול פסיכותרפי אינטנסיבי מהתקופה שחליתי בפוליו ועד היום, האם הייתי זקוק למטפלת בסרוגייט? האם הייתי יכול להתנגד לקבלה של הסטנדרטים התרבותיים של יופי ושלמות פיזית? האם הייתי משתייך יותר מהר לדפוס המוכר של פלרטטנות, יציאות והתמזמזות, מה שנראה כל כך שכיח בקרב אנשים שהם מוגבלים במהלך או אחרי שנות הבגרות? (...) לאן אני הולך מכאן?...לשכור שירותיה של זונה מרמז שאני לא יכול להאהב בגוף ובנפש, רק או בגוף או בנפש."

"אני שואל את עצמי למה לטרוח. ואני לא יכול. לא עוד. מה שמותיר אותי באותו מקום שהייתי בו לפני שפגשתי את שריל. (...) התשוקה שלי לאהוב ולהיות נאהב מינית מעומתת על ידי הבידוד שלי והפחד לפרוץ אותו. הפחד שלי הוא כפול: אני פוחד לחוות רק דחיות, ובאותה מידה אני פוחד להתקבל ולהיות נאהב. במידה וזה כן יקרה לי מאוחר יותר בחיי, אני אקלל את עצמי על כל הזמן ועל החיים שבזבזתי."

***


The Sessions
כתיבה ובימוי: בן לוין
משחק: ג'ון הוקס, הלן האנט, ויליאם ה. מייסי.
ארצות-הברית, 2012

המקומות בהם ציטטתי את אובריאן הם תרגום שלי מתוך המאמר:
On seeing a Sex Surrogate, By Mark O'Brien, 1990

יערה רשף, השלכות משפטיות של טיפול מיני באמצעות פרטנר חלופי בראי הפמיניזם המשפטי (2011)


ממצאים רבים בתזה של עו"ד רשף הנוגעים לטיפול בפרטנר חלופי מהזווית של הנשים המטפלות מבוססים על: ליאת יעקובוב-עברי, חווית העיסוק של נשים שהן סרוגייט בטיפול מיני (2009)

גרסה מקוצרת של המאמר בהעוקץ: http://www.haokets.org/?p=49711



19.5.13

נחטפה לזנות בגיל 15, אולצה לשכב עם 13 לקוחות ביום




תעשיית המין  בפיליפינים: 80% מהקרבנות שעובדות בזנות בכפייה הן קטינות בנות פחות מ-18



לפי הערכות UNICEF כ-100 אלף ילדים הם קרבנות לסחר בעבדות מין בפיליפינים.

שוביה של "מריה", שנחטפה בגיל 15, נכלאה ועבדה בזנות בכפייה במנילה, בירת הפיליפינים, רצו לגבות מחירים גבוהים ולכן הכריחו אותה ואת הבנות לשכנע את הלקוחות בכך שהן בתולות. "הוכרחנו לקחת כדור כותנה, להספיג אותו בדם של יונה, ואז להכניס אותו לאיברי המין שלנו."

טלי קורל

סמוך להקרנת בכורה של המיזם הדוקומנטרי העיתונאי, פרוייקט החופש של ה-CNN (The CNN Freedom Project), מפרסם ה-CNN הצצה חטופה לעולם התופת של הקרבנות הצעירים של הסחר בבני אדם בפיליפינים. הסרט הוא תולדה של צילומים סמויים שארכו כשנתיים, ובמהלכם נחשפו תאים של סחר וניצול צעירים, בעיקר נערות מתחת לגיל 18 – למטרות זנות עבור מקומיים ותיירים.  

פרוייקט החופש הוא קמפיין חובק עולם שמטרתו "להאיר את האימה של העבדות המודרנית ולתת קול לקרבנות ולעובדים המסורים הנאבקים למגר את הסוגייה העולמית". ליף קורלים (Leif Coorlim), עיתונאי ומפיק ב-CNN, ממובילי קמפיין, חשף יחד עם כתבים אחרים את הזוועות בעיר הבירה של הפיליפינים, מנילה. אל מנילה מגיעות צעירות רבות עם תקווה לסייע למשפחותיהן במצוקה בפרברי המדינה.

ליף קורלים משחזר נקודת שבירה בזמן עשיית הסרט. באחד מימי הצילומים, מספר קורלים, ראיינו הכתבים שלוש בנות שסיפוריהן הביאו אותו לבכי: "הסיפורים שלהן היו כל כך עמוקים ומצערים, שהם גרמו לי לבכות. זו הייתה הפעם היחידה ב-15 השנים של הקריירה שלי שזה קרה."

"מתעוררות באמצע הלילה, צועקות ובוכות מפחד שהסוחרים יחטפו אותן שוב"

בניסוחו, הראיון התחיל בצורה שגרתית. הבנות השתעשעו לנוכח ציוד הצילום ושרו לתוך המיקרופונים. "הן סיפרו לנו על סדרות מצוירות שהן מכירות [מארה"ב] כמו טום וג'רי ועל הקראש שלהן על הזמר ברונו מארס. הן נראו כמו ילדות בנות 12 רגילות, אבל מה שהן סיפרו על מה שהן עברו שיתק אותי."

ססיליה פלורס-אובנדה, יו"ר הארגון הלא-ממשלתי (NGO) "פורום ויסיאן" (Visayan Forum), שהוקם בפיליפינים בשנת 1991 ומקדיש משאביו למיגור תופעת הסחר, "עבדות של ימינו", מספרת בראיון לקורלים על ההתקפים הפוסט-טראומטיים של הבנות: "הן מתעוררות באמצע הלילה, צועקות ובוכות כי הן מפחדות שהסוחרים ישובו. הן מתחלות ומקיאות כי הזיכרונות תוקפים אותן."

פורום ויסיאן סייע בשיקום של הבנות שנמצאו כלואות בפשיטות של המשטרה, והוא מסייע לקרבנות הניצול בפיליפינים ולמשפחותיהם. הפורום מייעץ לארגונים חברתיים ולבניית מטרות הנאבקות בשיטות ניצול. הארגון הצליח להגיע ליותר מ-70 אלף קרבנות של סחר בבני אדם, וסייע ליותר מ-15 אלף.

"המקרים שאנחנו מתמודדים עמם הם תמיד סחר לצורך זנות", מספרת פלורנס-אובנדה, "וכן פרקטיקות ניצול ושעבוד שמתקיימים בבתים פרטיים (Domestic Servitude). עכשיו יש תופעה חדשה של סחר בבנות לצורך סייבר-סקס. אנחנו עדים לכך שהקרבנות נהיות צעירות יותר ויותר."

תמורת 27$ לשעה: השתנות מול המצלמה ואקטים מיניים שכוללים בעלי-חיים

אחת הבנות הצעירות שהתראיינה סיפרה: "באינטרנט-קפה הם אמרו לי להוריד את הבגדים ולרקוד לפני המצלמה. הייתי נבוכה כי אני לא רגילה להיות עירומה ככה."

עבור 27 דולרים לשעה, כל אחד שהיה משלם באתר יכול היה להגיד לבנות מה לעשות, וגבר שהיה נוכח בחדר ומצלם אותן היה דואג שהן תעשנה כל שיבקשו מהן. ואם זה לא גרוע מספיק, סיפרו הבנות על כך שבנוסף למה שהוכרחו לעשות לעיני המצלמה, הן היו צריכות לבצע אקטים מיניים עם גברים שהגיעו תכופות מן הרחוב. במקרים מסוימים היו מעורבים גם בעלי-חיים. אנשים נוספים היו נוכחים, מתענגים בהנאה חולנית מהצפייה במעשים שנעשו בבנות הצעירות.

עוד הן סיפרו שלפעמים הן היו צריכות להשתין מול המצלמה, בעיקר לסיפוק צרכיהם של לקוחות אמריקאיים. אחת הבנות הוסיפה כבדרך-אגב: "השתן עורבב עם מיץ כמשקה." קורלים פנה אל הבנות ושאל אותן מה הן חושבות על האמריקאים. אחת הבנות ענתה מייד, "אתם מניאקים. אתם צריכים להפסיק לנצל בנות כמונו."

"חשבתי שאני הולכת לעבוד כשוטפת כלים במסעדה"

אחת הבנות, מריה (שם בדוי), סיפרה לכתבי ה-CNN שהייתה בת 15 כש"גוייסה" לעבוד בזנות בכפייה. היא הייתה צריכה למצוא עבודה כדי לממן טיפולים רפואיים לאביה החולה. במחוז מגוריה פגשה בגבר שהבטיח לסייע לה במציאת עבודה במנילה, עיר הבירה. "חשבתי שאני הולכת לעבוד כשוטפת כלים במסעדה. כשהגעתי הבנתי שאני ב-'קאסה'." 'קאסה' הוא שם קוד בפיליפינים לבית בושת. "כשהגעתי למנילה מצאתי 16 בנות שחלקו את אותו חלל קטן, חלקן היו בנות שלוש-עשרה."

מריה נכלאה והוכרחה לקיים יחסי מין עם גברים זרים ומקומיים. היא הייתה ב'קאסה' מספר שבועות, עד שהמשטרה פשטה על המקום ושחררה את הבנות. בזמן שהייתה במקום פגשה עד 13 לקוחות ביום.

ארגונים הנאבקים בסחר בבני-אדם מצאו כי ברחבי אסיה ישנם מקומות בהם רווחת אמונה שסקס עם בתולה יכול לרפא את מחלת האיידס. השובים של מריה רצו לגבות מחירים גבוהים ולכן הכריחו אותה ואת הבנות לשכנע את הלקוחות בכך שהן בתולות. "הוכרחנו לקחת כדור כותנה, להספיג אותו בדם של יונה, ואז להכניס אותו לאיברי המין שלנו."

עובדים סוציאליים דיחוו ל-CNN שמריה מתה במרץ השנה עקב סיבוכים בלידת ילדה השני. אחד הדברים האחרונים שמריה ביקשה להעביר לכתבים היה מסר אזהרה לקרבנות פוטנציאליים: "בבקשה אל תאמינו לכל ההבטחות, בעיקר מאנשים שאתם לא מכירים. הרבה דברים יכולים לקרות לכם אם תעזבו איתם."

*

נתונים על סחר בבני אדם בפיליפינים
פורום ויסיאן
ליף קורלים ופרוייקט החופש של ה-CNN



16.5.13

חלוקה 16.5


חלוקת הפליירים של מכון תודעה מול נקודת היצירה של סיור בהדרכת בוקי נאה (16.5).

המדריך מסייר עם הקבוצה באתרי פשע בתל-אביב, מהם הוא מכין מטעמים אקזוטיים בלבוש סרקסטי. בין נקודות הסיור מוביל בוקי את חברי הקבוצה (המשלמים עבור הסיור כ-280 שקלים לאדם) לפגוש נשים בחשפנות ונשים בסמים ובזנות רחוב, תוך הצגת עולם הזנות באור משועשע למחצה.

עלוני המידע מטעם מכון תודעה המחולקים בנקודת היציאה של הסיור מוסיפים נקודת ראות אינפורמטיבית על אודות הנזקים העצומים של תעשיית הזנות.






























צילומים: טלי קורל



27.2.13

הולנד שוקלת הפללת לקוחות זנות




הולנד שוקלת לאמץ את המודל השבדי ולהפליל לקוחות זנות

אמסטרדם, הידועה באטרקציית התיירות השנויה במחלוקת, "החלונות האדומים", אולי לא תמשיך להיות מוקד משיכה לתיירות מין – ואף תאמץ את שיטת החוק השבדית האוסרת קנייה של שירותי זנות.

טלי קורל

במסיבת עיתונאים אתמול (יום ג'), דרש ראש עיריית אמסטרדם, אברהארד ואן דר לאן, להחמיר את הפיקוח על תעשיית המין בעיר, עקב עלייה בסחר בבני-אדם וסרסור בקטינות בכפייה. דר לאן הכריז בפני עיתונאים כי גיל המינימום לזנות יעלה מ-18 ל-21. בנוסף לזאת, בתי בושת והחלונות האדומים בפרט, יחוייבו לסגור את עסקיהם החל מארבע בבוקר ועד לשעה תשע בבוקר.

דר לאן הודה שההחלטה נובעת ישירות מהרצון לפגוע חזיתית בפשע המשגשג בחסות מיסוד תעשיית המין, ומהרצון להגן על העובדים, שרובם נשים, מניצול, אלימות והתעללות. נערות צעירות בזנות הן פגיעות במיוחד מפני שסרסורים מפתים אותן, עוד טרם הגיען לגיל 18, הגיל החוקי לעסוק בזנות, למכור את גופן לתיירים באמצעות שיווקן כבתולות. "המצב כל כך רציני והוא מחייב אותנו לפעול", אמר ראש העיר.



המטרה הראשית בתהליך היא למנוע מנשים להדרדר לזנות, אמר, והמטרה הנוספת היא לאפשר תנאי שיקום לאלה הרוצות לצאת מהזנות. סעיפים נוספים בתיקון לחוק כוללים את חיוב בעלי בתי הבושת בהצגת תכנית עסקית, והקמת מאגר נתונים של "עובדי מין" רשומים. עוד החוק מציע לחייב גם את הלקוחות לבדוק שהאשה בזנות שאת שירותיה הם צורכים אכן רשומה במאגר. השינויים בחוק אמורים להכנס לתוקף עד יולי, הכריז דר לאן. "אנחנו זקוקים למתווה חוקתי ברור בהקדם האפשרי כדי להלחם בסחר בבני אדם."

ממשלת הולנד מיסדה את הזנות בשנת 2000, והיום לפי ההערכות עובדים באמסטרדם לבדה כ-8,000 אנשים בזנות. אחרי המיסוד הרשויות נוכחו לדעת כי הוא לא סייע בהפחתת האלימות כלפי נשים וגברים בזנות, ומומחים בהולנד מסרו כי המיסוד לא פתר בעיות רבות בתעשיית המין שנותרו בעינן, לרבות סחר בבני-אדם. כעת רשויות המדינה בהולנד בוחנות את המודל השוודי כאפשרי ליישום, מודל שבו מופלל צרכן שירותי הזנות, אך לא העוסק/ת בזנות (כפי שהוצע גם בישראל [ח"כ גלאון, 2007; ח"כ זוארץ, 2010] ואושר בכנסת הקודמת בקריאה טרומית).



מגזין ספקטטור הבריטי: "למה אפילו אמסטרדם לא רוצה למסד בתי-בושת? הניסוי ההולנדי במיסוד הזנות התגלה ככישלון"

במגזין ספקטטור הבריטי, במאמר שנכתב בתחילת החודש (פברואר), לפני ההכרזה על כוונות העירייה, מפנים הכותבים את תשומת הלב לתוצאות מיסוד הזנות באמסטרדם ובמדינה ככלל: בפועל, במקום לתחום את התעשייה לאזור מצומצם בעיר הגדולה, "דיסקרטי וניתן להתחמקות", השוק גדל והתרחב, והתפשט לרוחב העיר כולה – לרבות בצורת זנות רחוב.

במקום להנות מזכויות ב"מקום העבודה", דווח במגזין הבריטי, הזונות מצאו את הסרסורים אכזרים כתמיד. הסרסורים, תחת מעטה המיסוד, נהנו כעת מההגדרה המחודשת כ-"מנהלים" וכ-"אנשי עסקים". התעללות שנחוותה על ידי הנשים הוגדרה כעת כ-"סיכון מקצועי."

תיירות מין גדלה באמסטרדם באופן ייחודי – "העיר הפכה לבית הבושת של אירופה", ונשים יובאו על-ידי סוחרים, ממדינות אפריקה, מזרח אירופה ואסיה, כדי להתמודד עם הדרישה.
הסרסרות נותרה כשהייתה – אבל הפכה ללגיטימית. אלימות עדיין הייתה מנת חלקם של העוסקים בזנות, אבל נחשבה "חלק מהעבודה". הסחר בנשים גדל, ותמיכה בנשים שרצו לצאת מהזנות כמעט ונעלמה לחלוטין.

"הממשלה ההולנדית קיוותה לגלם את תפקיד הסרסור המכובד, ולהנות מנתח של רווחי הזנות באמצעות מיסוי", אבל רק חמישה אחוזים מן הנשים הצהירו על עבודתן במס ההכנסה. הזנות הלא חוקית נשארה כשהייתה אך בלבוש חדש, ויחד עם גידול בסחר בבני-אדם, גידול בבתי-בושת ללא רישיון, וסרסרות. "לסרסר נשים שמחוץ למדינות האיחוד האירופי, נואשות לחיים חדשים, נותר לא חוקי – אבל מעולם לא היה קל יותר."


"בום-בתי-הבושת" כפה עצמו גם על ערים ועיירות שלא רצו להנות מהמגמה החדשה. במקרים בהם עיר או עיירה התנגדו להקמת בית בושת, הן חוייבו בחוק לאשר לפחות אחד, בהתאם לחוקי זכויות העיסוק המקומיים.
בשנים 2006 עד 2009 המדינה סגרה שליש מבתי הבושת באמסטרדם, עקב מעורבות ישירה של אנשי פשע מאורגן, סוחרי סמים וסוחרים בנשים. כעת המשטרה מכירה בכך שאזור "החלונות האדומים" נהפך בטרנספורמציה לטבור הגלובלי של סחר בבני אדם ושל הלבנת כספים. הרחובות הפכו לזירות נוחות עבור כנופיות סרסורים לשדל קטינות פגיעות לזנות, כשהם מציגים אותן לתיירי המין כבתולות שתעשנה כל מה שהם רוצים.

פרופ' לקרימינולוגיה רוג'ר מתיוס מאוניברסיטת קנט באנגליה, שצוטט במאמר, שוחח עם פוליטיקאים מהולנד שהודו בכך שהמיסוד הוסיף כאוס והחמיר עם תחום פרוץ ממילא. כותבי המאמר מטילים ספק באפקטיביות של הדרישה לחייב נשים בזנות להרשם, שכן החיוב בתשלום מיסים התגלה כבלתי אפקטיבי בעליל. עם אכיפת המיסוד החל גיוס נרחב של נרשמים, אולם רק מאה הצהירו על עצמם עובדי מין, ובהם רובן היו חשפניות ורקדניות "לאפ-דאנס".

מי שייקלע לאזור החלונות האדומים באמסטרדם, כמתואר במאמר, יראה את המחזה הבא: המוני תיירי מין הלומי אלכוהול שנהנים מהיותם במשחק "הצרכנים" מול החלונות, מצביעים וצוחקים על הנשים. הנשים המקומיות חולפות במהרה וראשיהן מופנים מטה. לקוחות מזדמנים מתמקחים עם הנשים על המחיר, אחרים יוצאים ורוכסים את המכנסיים. רבות מהנשים בחלונות ובבתי הבושת נראות צעירות מאוד, משועממות מאוד, רובן יושבות מאחורי הזגוגית בלבוש תחתון ומשחקות במכשירים הסלולריים שלהן.

כשהולנד הכריזה על המיסוד, רבים מתושבי אמסטרדם גדשו את הרחובות והביעו מחאתם. כשש שנים אחר כך ראש העיר הודה שהניסוי היה אסון. אזורים שהוקצו לתעשיין המין ברוטרדם, האג והירלן נסגרו מסיבות דומות.

"המיסוד לא הביא אמנציפציה. הוא כינס תחתיו יחס בלתי הומני ומשפיל כלפי נשים כי הוא הצהיר על מכירה וקנייה של בשר אנושי כמתקבל על הדעת." כשהממשלה ההולנדית תעבור את השינוי מתפקיד הסרסור לתפקיד המגונן, מקווים הכותבים, "יהיה לה זמן להרהר בנזק שנגרם לנשים שנכלאו בניסוי החברתי ההרסני הזה."

הידיעה התפרסמה במגפון תחת הכותרת נכשל מיסוד הזנות - הולנד שוקלת הפללת לקוחות



Translate