‏הצגת רשומות עם תוויות רטוריקה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רטוריקה. הצג את כל הרשומות

23.2.13

איסלנד תצנזר פורנו?



איסלנד שוקלת לצנזר פורנו באינטרנט


בין השורות: התקשורת הרוסית בסיקור מוטה שמניח את המבוקש - כל איסור הוא מדרון חלקלק ואיום אורווליאני 



עוד מהדורה של ערוץ החדשות הרוסי RT: נפחיד אותם, ונפחיד אותם מאוד: "איסלנד יכולה להיות הדמוקרטיה הראשונה שמפעילה צנזורה על האינטרנט. הממשלה שוקלת לצנזר תכני פורנו כדי להגן על הילדים ולהפחית את האלימות."  

"התכנון הוא להשתמש בטכנולוגיות שכבר נמצאות בשימוש סין, לרבות איסור האפשרות לצרוך פורנו בכרטיס אשראי, ולהפליל את העושה זאת."

בכותרת של ערוץ היוטיוב הרוסי, ובאתר האינטרנט של הערוץ:


Porn Purge: Iceland web censors strike Orwellian fear



‘Banning porn is a slippery slope to more surveillance in Iceland’

  
כדי ליצור מראית עין של הסתכלות אובייקטיבית ביקורתית, מראיין המגיש את "המומחה" התורן. במקרה זה מומחית. אנני מקון, סוכנת לשעבר בסוכנות הביון הבריטית, MI5. שאלתו הראשונה של המגיש אל אנני נפתחת בהנחת המבוקש - "אין התכנון העתידי סותר את רעיון האינטרנט הפתוח ואת חופש הביטוי?" ולשאלה הרטורית מוסיפה מיידית אנני מקון את תגובתה הרטורית, כן, כמה מפתיע, "בהחלט כן". והיא "מאזנת" בפנייה מבינה אל ההורים. היא מבינה ש"כל הורה רוצה להגן על הילד שלו."

הרטוריקה כמדרון חלקלק - עם מתווה מוגדר ומטוייח מראש

גם בסין, מכריזה מקון כטיעון ראשון, הצנזורה כשלה, ובלתי אפשרי לנסות לצנזר מדיה עם טבע כזה. "חנונים ומומחים" ידעו איך לפצח את מנגנוני האיסור הטכנולוגיים, כך שהשיטה פשוט לא עובדת. גם הגרעין של תעשיית הפורנו הוא חדשני מבחינה טכנולוגית, מוסיפה מקון, ורומזת לכך שבלתי אפשרי לנסות לנגוח במי שמקדם ומגדיר בעצמו חדשנות מקוונת.

הטיעון השני הוא טיעון מוסרי, אומרת מקון. "זהו מדרון חלקלק לדבר על איסור בכל תחום שהוא, מפני שברגע שרשויות יכולות להתבונן על המפורסם בעולם המקוון ולהחליט לחסום מה שלא לרוחן, יש להן כמובן את הכלים להתבונן בקהילות אחרות, ולחסום דברים נוספים."



"אם מדינה מערבית תחיל איסור כזה, זה יהיה קלף המיקוח של מדינות טוטאליטריות, שיוכלו לטעון שאם איסלנד עושה זאת, כך גם אנחנו יכולים."

בעודה מסכמת כי איסלנד היא מדינה ליברלית בהתייחסותה לנושאים כגון פורנו וחופש הביטוי, ודאגתן של החברה והמדינה היא להפחית את האלימות באמצעות משטר מסוים על הפורנו כגורם סביר, המנחה מכוון אותה אל האיום האורווליאני למרות הכל - "איך נדע שהם ישתמשו בטכנולוגיות האלה רק כדי להגן על הילדים, כפי שהם טוענים?"

"אנחנו בהחלט לא יכולים לדעת. הסוגיות של פורנו, פדופיליה וטרור תמיד הועלו כדי להצדיק צנזורה ופגיעה באופי החופשי של האינטרנט. במוקדם או במאוחר הטכנולוגיות האלה יהיו ככלי בידיים הלא נכונות, ואנחנו נפחד להוריד דברים באינטרנט, כמו ספרים וחומר לימודי, ונפחד גם להגיד את מה שעל לבנו. במהרה נחליק אל דיסטופייה-אורוויליינית-בנוסח-האח-הגדול."


http://www.rt.com/op-edge/Iceland-porn-ban-surveillance-304/

http://www.telegraph.co.uk/news/worldnews/europe/iceland/9866949/Iceland-considers-pornography-ban.html

http://www.theglobeandmail.com/life/the-hot-button/ban-internet-porn-iceland-considers-censoring-xxx-content/article8663287/



נ.ב
לאור אופי התגובות ב-RT, אני מתפלאה שלא בחרו לרמוז או להשחיל משהו על אודות היהודים ששולטים בתקשורת. אולי הם אלה שמחזיקים במקל משני קצותיו? מקל-זרד בבית העלמין היהודי העתיק בפראג? אחת למאה שנים, המ?



?Banning porn = Orwellian fear




28.12.12

רטוריקה שמאמינה בעצמה


העיתונאות החזותית - לאיזו מחילה קדומה היא גוררת את הפוליטיקאים?




"גם אם אתם חולקים עליי, אני עושה משהו שאני מאוד מאמינה בו"

"אני רוצה שתבינו שאני פשוט אומרת מה שאני מאמינה – אם זה משתלם, לא משתלם, נכון, לא נכון, אני משתדלת לומר אמת"

- יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ' בראיון לאטילה שומפלבי ולמורן אזולאי, אולפן YNET, 17.12.12


שלי יחימוביץ' לא מתביישת כאשר נסתתמות טענותיה מול לועותיהם המריירים של מראיינים עקשנים, כי אם להפך – היא נאחזת בגלגל ההצלה החדש שלה, שאותו היא מקפידה לדלות, לשבץ ולשחזר בראיונות מזה חודשים: היא מקפידה להטעים ולפאר את עצם אמונתה בצדקת דרכה.

יחימוביץ', כפוליטיקאית שימיה כעיתונאית עדיין מהדהדים בפועלה, יודעת היטב שהיכן שמסתיימים הטיעונים, נפער מקום רב יותר לרטוריקה. אך נדמה שלאחרונה גם הרטוריקה הישנה איננה מספיקה. הרטוריקה החדשה מוכרחה להיות בגובה העיניים, לחדור דרך כל השסעים והפילוגים ההיסטוריים בעם. היא מוכרחה לדבר על-אודות אמונה.

יחימוביץ' מאמינה שהישראלים שבעי קלישאות וסיסמאות, ובעיקר שבעים מהשסע הפוליטי הישן והמאובק, מהמחלוקת הגושית הנצחית, מאותו שיח מדיני עקר. בדבריה היא חוזרת ומדגישה שהיא מציעה מתווה שמתאים לכלל אזרחי המדינה, מתווה שמשתקף בתכנית הכלכלית החדשה שמציעה מפלגתה, ובשיח הפוליטי שהיא מובילה.

אבל העיתונאים עקשנים. הם שואלים שאלות קשות. כמו, מהיכן נחלץ את התקציבים, וכיצד תכריע היו"ר ברגע האמת בסוגיית מפעל ההתנחלויות, ומדוע מסרבת לכאורה להודות בהשתייכות המפלגה לשמאל, והחרדים, המתנחלים, הקריצות והמזמוזים ימינה, ומה באמת קרה עם פרץ? ישנן קושיות עיתונאיות הרות גורל שהמראיינים והרכילאים צריכים לפצח.

ואז, לרגעים נדמה, הרטוריקה פושטת ולובשת צורה חדשה. הפוליטיקאית שוב עוטה חיוך רחב, חושפת-חושקת שיניים בהבעה חד-משמעית של הנאה-סבל-אין-אונים. היא מבינה שטיעונים רציונליים, הצעת מתווה פרגמטי וניסיון להטמיע שיח אידיאולוגי וחברתי-כלכלי, כוחם מוגבל בזמן ובמרחב של המדיום. עבור מראייניה הם נשמעים כסיסמאות חבוטות, שאינן מהדהדות בנפשם יותר מרגעים ספורים – ובמונחי הטלוויזיה, אפס זמן בדיוק - אלא חוזרות אליה, מושטחות על שולחן האולפן. מוטלות ריקות ועירומות ומחוללות. מבוזות. חסרות ערך.

לא די בהצגת מתווה כלכלי-חברתי-אידיאולוגי שנימוקים בצדו – גם אם קל מאוד לתוקפו – ושימוש בשפה שמרמזת, ואף מתיימרת בבוטות ובגלוי, לפרק את השיח הקיים וליצור חדש תחתיו. טיעונים פוליטיים אורך חייהם מוגבל – אם במהדורת חדשות מרכזית אז קל וחומר באולפן בשידור מקוון - וכאשר אותם הטיעונים הפוליטיים ממש, והרי לכך התכנסנו, לא מספיקים, כאשר הארסנל הפוליטי-הרטורי-של-השעה המתבקש מהמעמד והבימה ממוצה עד תום, על הפוליטיקאי לשלוף את הנשק היעיל ביותר לעת ולאמצעים.

ואכן, יחימוביץ' נחלצת ונאחזת בטרפיה האינטלקטואליים בעובי גבעולו הדקיק של הקנה הרצוץ היחיד שעומד באותו רגע לרשותה, כאדם ישר - או כחזות לאדם-הפוליטיקאי הישר – האמונה הפנימית. אותה אבן פילוסופים, אותה תחושת-הארה קדומה, משאלת-הלב המודרנית, זו שגם עיתונאים ופוליטיקאים לא מורשים לחדור באמת – אולי בזלזול, כדרכו של ניסים משעל כלפי יחימוביץ' בתכניתו בתחילת החודש, אולי במאמר מוסגר וסמלי, כדרכו של שומפלבי בראיון המצוטט כאן. אבל לא באמת.

מעבר לשפה העברית המלוטשת והביטחון העצמי, מעבר לחיוך הענק ולתמרוני הווכחנות, הפוליטיקאי(ת) של היום צריך לספק כלי אחר. הפוליטיקאית נדרשת לשוב אל אינטואיציה קדומה, אל איזו תובנה של חוסר אונים. היא נאלצת להשתמש בסיסמה ייחודית, בניסיון לרטוריקה מסוג חדש – להדגיש שוב ושוב שמה שהיא אומרת, זה מה שהיא מאמינה בו. ושחשוב לה לומר את זה.

מעבר להבטחות הפוליטיות השגורות, ולשעתוק הבסטיונרי הגרוס המקדים את הבחירות, מצהירה יחימוביץ' מבין השורות, רק אני אותנטית, רק אני מדברת אל העם בגובה עיניו, רק אני מספרת לכם את האמת, ורק אני, נושקת ורומזת ועוגבת לקונצנזוס באופן שהוא קדום הרבה יותר מהמילים: בכוח האמונה. אני משווקת משהו אחר, אני מוכרת מוצר חדש – את מה שאני מאמינה בו. ממילא, כשכל הטיעונים שלי כלו וקצו, זה מה שיש לי למסור. הרי אתם לא מתעניינים בתוכן. אז לפחות, תנו לי לספק את המעטפת.

כשכבר אין מילים, יש אמונה. הטאבו של העת המודרנית, קודש הקודשים. אפשר לנגח ולזלזל בטיעונים רציונליים ובהצעות קונקרטיות ופרגמטיות, אבל אל תיטלו מח"כים – ואישי ציבור, או אנשים בכלל – את האמונה בזה שהם מאמינים בצדקת דרכם. "תפקידנו לפקפק" השיב שומפלבי בקצרה ליחימוביץ' - ואמרתו כמעט נבלעה לגמרי, נשמעה כבחטף, כמו הייתה ניגוח ציני בלבד, כאילו היה זה המקום היחיד הראוי לה.

אולי, יום אחד, כוחה הבלתי חדיר של האמונה הפנימית ישמש הרבה יותר מכטקטיקה רטורית של הרגע האחרון. אולי, בסופו של הוויכוח הפוליטי הציבורי, כשיגמרו הצידוקים והמענים והחלופות, תישאר, לפחות כשהייתה, האמונה, והיא תהיה ליבת הטיעון, והיא תהיה שורש הצדקתו. כי כשאני מאמין – אני יודע. או רק חשוב לי להגיד את זה. 

פורסם לראשונה (19.12) באתר MySay 

Translate