‏הצגת רשומות עם תוויות דת. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דת. הצג את כל הרשומות

27.4.13

דודתם של החשודים בפיגוע בבוסטון טוענת שהתמונות מבוימות, אמם של החשודים מאשימה את ארה"ב בהריגת בנה הבכור



דודתם של החשודים בפיגוע בבוסטון, מארט צארנייב (Maret Tsarnaeva): "ה-FBI לא סיפק לי מספיק ראיות. אם יש להם את הראיות למה הם לא יוצרים אתי קשר לשאול את דעתי? למה הם לא שואלים במה אני מאמינה לגבי הכוונות שלהם?" צארנייב עוד הוסיפה:  "אני חוששת שיש אינטרס לביים את התמונות שלהם בזירת הפיגוע, מכיוון שמי שתכנן את הארוע צריך לסמן אשמים."


ה-אינדיפנדנט מדווח היום (27.4): "אמם של החשודים, זובידאת צארנייב, נוספה לרשימת מעקב הטרור בארה"ב, 18 חודשים לפני הפיצוצים"


"אני חושדת שהתמונה בוימה על-ידי 'מי אלו שלא יהיו' שצריכים זאת, כדי למצוא את האשמים לתקיפה. מי מעוניין בתיק הזה? כשמפוצצים אנשים ורוצים למקד את תשומת הלב הציבורית במטרה מסוימת, לשם כוונה מסוימת, אתה לא תרצה לעשות בעצמך..."


כשנתבקשה על-ידי העיתונאים לתאר את אחיינייה השיבה: "הם צעירים נורמליים, אתלטיים, חכמים, לאחי הצעיר [אביהם של חשודים] היו ציפיות גבוהות מהם. אני הבאתי אותם לארצות-הברית בשנת 2001. בשנת 2002 אחי הגדול הגיע והגשתי את בקשת האשרה עבורו, תחת הגנה על פליטים. באפריל 2002 הגיע אחי הצעיר, עם אשתו  ועם ג'וחר, ואז הגשתי את הבקשה עבורם."






The Independent
Boston bombing: Suspects' mother Zubeidat Tsarnaeva was added to terror database 18 months before bombing, officials say




"...She called it "lies and hypocrisy" and said she has never been linked to crimes or terrorism.
The CIA asked for the older suspect, now dead, and his mother to be added to a terrorist database in the autumn of 2011, after the Russian government contacted the agency with concerns that both had become religious militants, according to officials briefed on the investigation."

"...Previously US officials have said only that the FBI investigated Tamerlan. But in March 2011, the Russians asked the FBI to look into Tamerlan and his mother because of concerns they were religious militants who planned to travel back to Russia, the official said.

The FBI found nothing to link either person to terrorism, and the FBI closed the investigations in June 2011. Then, the Russians in the autumn sent the same warning to the CIA. The CIA asked the US National Counterterrorism Centre to add the mother's and son's names to its huge, classified database of people known to be terrorists and those who are suspected of having terror ties, called the Terrorist Identities Datamart Environment, or TIDE.

Being in that database does not mean the US government has evidence that links someone to terrorism. About a year ago, there were some 745,000 names in the database. Intelligence analysts add names and partial names to TIDE when terror-related intelligence is shared with them.

Tsarnaeva said it would not surprise her if she was listed in a US terror database."
"It's all lies and hypocrisy," she told the AP from Dagestan. "I'm sick and tired of all this nonsense that they make up about me and my children. People know me as a regular person, and I've never been mixed up in any criminal intentions, especially any linked to terrorism."









16.2.13

פגיעה מינית בגברים במגזר הדתי-חרדי




רב-שיח על –אודות פגיעה מינית בגברים במגזר החרדי: רוח חדשה או תפילת שווא?




הרב אבי גיסר, רב היישוב עפרה, ביום עיון שעסק בפגיעה מינית בגברים: "גדולתו של רב בקהילה היא נכונותו לשתף פעולה עם מטפלים. פגיעה מינית היא רציחת הנפש – ואנחנו צריכים לפעול למניעת רצח". הרב שלומי דנינו, מנהל החטיבה העליונה בתיכון הימלפרב בירושלים התוודה בגילוי לב: "כל מה שיש 'בחוץ' יש גם בפנים - אני מתמודד עם סמים, עם אלכוהול, אלימות במשפחה, פגיעות מיניות. יש הדחקה אגרסיבית בחינוך הדתי, אבל יש היפרדות מההדחקה הזו."



לא מעט שאלות קשות הציפה פרשת "האונס שהיה או לא היה" במודיעין עילית. מן הצד האחד ישנה נקודת מבטה של רכזת הגנים, ששימשה ומשמשת עדיין העדה המרכזית בפרשה, שחזרה בה בימים אלה וטענה בראיון לערוץ 2 (6.2) כי בדתה את הסיפור מלבה. ומן הצד השני, ישנם קולות מתוך הציבור החרדי עצמו, שטוענים כי בכל הנוגע לפגיעות מיניות ישנו 'קשר שתיקה' הלכה למעשה. כשמתבוננים בפרקטיקות התרבותיות בחברה החרדית פנימה ובוחנים אותן בצורה ביקורתית – מוצאים כי "קשר השתיקה" קיים ונוכח היום לפחות כשהיה בעבר. רבני הקהילות החרדיות מאשימים את הקרבנות, ואף הוריהם של מי שנפלו קרבן לתקיפה מינית מעדיפים להצניע את המקרים מחשש להכתמת שם המשפחה.



"בעצם סיפרתי את הסיפור למערכת", התוודתה העדה, "כי הייתה לי מטרה שיזעזעו את אמות הספין, בלי שום מחשבה מתקדמת, אם יקרה משהו, [אם] זה יגיע לממדים מפלצתיים, התערבויות של משטרה וכולי. ממש מתום לב. בסך הכל מכאב פנימי. שום דבר אחר לא. אני שומעת ונחשפת לכל כך הרבה פגיעות מיניות. הרגשתי שאני חייבת לזעוק את הזעקה של הילדים הרכים האלה, וכשפניתי לגורמי חוץ כדי לעזור לטפל בילדים לא נעניתי באופן מלא כמו שהיה מצופה. הרגשתי שאם אני לא אעשה עכשיו איזשהו צעד שיזעזע את העולם, את המערכות הרלוונטיות, אז דברים לא יתקדמו ולא ייעשו."

לא קשה לזהות שהעדה טוענת דבר והיפוכו – היא לא סברה ש"זה יגיע לממדים מפלצתיים" אך באותה נשימה ביקשה לעשות "צעד שיזעזע את העולם". בציבור החילוני כמו גם הדתי תוהים רבות בנוגע לאמינות הסיפור מחד גיסא, אך כעת גם בנוגע להתנהלות העדה מאידך גיסא. האם לאור קשר השתיקה המתמשך בעולם הדתי-חרדי התנהלותה של רכזת הגנים מוצדקת? במידה ואכן בדתה את הסיפור, היא ביקשה להראות ולזעוק, בדרך אירונית, פרובוקטיבית ומזעזעת, שגופם של ילדים ושל ילדות חרדיים לא יכול להמשיך להיות הפקר.

ביום שני, 28.1, התקיים באוניברסיטת תל-אביב יום עיון על-אודות פגיעה מינית בגברים במגזר הדתי/חרדי, תחת הכותרת, "ממעמקים קראתיך". הכנס נערך מטעם מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, תל-אביב. יום העיון גילה למצער שהחברה החרדית מבליעה, משתיקה ומשמרת בתוכה פגיעות מיניות כלפי גברים, לא פחות מאלה המתקיימות כלפי נשים, וכי לקרבנות תקיפה מינית, גברים בפרט, אין מענה של ממש – לא מקצועי ולא חברתי-תרבותי. האם הצפת הסוגיה ביום העיון היא אמנם סנונית לאביב דתי, או עמל לרוח?

"לפגיעה אין מילים. זה הפצע הכי גדול שלה", אמר בדבריו הרב ד"ר דניאל ניקריטין, מנהל מרכז "אמונה" לטיפול במשפחה. "עוד לפני שמדברים על מנגנוני הפחדה שמשתמשים בהם המבוגרים, הילדים עצמם לא מספרים כי הם לא יודעים מה לספר. אחד הגשרים שאנחנו צריכים לבנות הם גשר השפה - בין מנהיגי ורבני הקהילה לבין המטפלים. מאוד קשה לי כרב להכיל את שתי הזהויות ואת שתי השפות," התוודה ד"ר ניקריטין, "יש התמודדות קשה עם הצורך להכיל בגוף אחד זהות של מטפל וזהות של רב. עבורי כאן לדבר בשפה פנים-קהילתית וטיפולית באותה הרצאה זה קשה, אבל זה ניסיון ראשון ליצור דיבור בין שתי הקהילות. הקהילה הדתית צריכה ללמוד את שפת עולם הטיפול, והמטפלים צריכים ללמוד את שפת הקהילה. עבור הנפגע בקהילה הדתית, הקהילה היא גם משאב מאוד מרכזי של כוח ושל תמיכה, בניגוד לחדר הטיפולים. יהיה מאוד קשה למטפל לחולל שינוי במטופל אם הקונטקסט בבית מתנגד לשינוי הזה." 



אופיו של המגזר הדתי כקהילה סגורה יכול לשמש קטליזטור לפגיעה, ממשיך ניקריטין, "דווקא הקהילה הדתית עלולה להיות שדה ציד נוח לפוגעים, שכן ההומוגניות של חבריה מטשטשת את הגבולות בין הזר למוכר." עוד על כוחו של הרב כמטפל עיקרי הוא מוסיף: "כל נפגע, וכל נפגע דתי בפרט, חווה בעקבות הפגיעה המינית את המעבר להתמודדות והכלה של מושגים שאינם נחווים באותה עוצמה על-ידי חבריו לקהילה. בחוויה של הקרבן, גם אם הוא לא אשם ולא חוטא – הוא עדיין מרגיש טמא. מושג הטומאה לא נרדף לאשמה, ובשל ההתמודדות וההכלה של תחושת הטומאה, עקב הפגיעה המינית, הקרבן מרגיש מלוכלך, ושאינו יכול, בשל היותו טמא, להמשיך ללמוד תורה ולהתפלל, ובוודאי לא להיות רב. אבל היכולת להתמודד עם רגש הטומאה ולפתור אותו נתונה לא בידי המטפל אלא בידי הרב."

"תפקידיו של הרב הם לתבוע עלבונם של גלמודים ועזובים, להגן על כבוד עניים ולהציל עושק מיד עושקו", ציטט הרב אבי גיסר, רב היישוב עפרה וחבר "פורום תקנה" את המיוחס לרבי חיים הלוי סולובייצ'יק.
"הנפגע הוא לעולם גלמוד ועזוב, ותפקידו של הרב לתבוע את עלבונות - ולהיות מרכז התמיכה עבורו, ברקע בגלל ההדחקה וההכחשה שמגלה החברה לגבי עצם מעשה התקיפה, למשמע עדות התוקף." את הנפגעים מינית השווה הרב גיסר לייאושם של בני ישראל במסעם במצרים: "הקרבנות הנפגעים מינית כמוהם כמי שנמצאו במצריים. הם נמצאים בין המצרים וצריכים את המושיע שלהם. רב הקהילה, וכל חבר בה, צריכים לשאוף בראש ובראשונה להציל את הפרט ורק אחר-כך את הכלל, ובתוך כך לממש את הציווי להיות איש חיל. אדם לא בוחר בהשפלה, אדם לא בוחר בזנות, אדם לא בוחר בפגיעה. גדולתו של רב בקהילה היא נכונותו לשתף פעולה עם מטפלים, ואף בנכונותו לסבסד טיפול עבור הנפגע. אנחנו מוצאים שיש מתאם מושלם בין מי שצריך טיפול לבין מי שידו לא משגת טיפול."


אחת הסיבות המרכזיות בגינן חוששים בקהילה הדתית והחרדית להתלונן ולגלות פרטים על התוקפים, היא החשש להפר את הלכות לשון הרע. אולם לפי הרב גיסר, יש הלכות, בין אדם לחברו, שחשיבותן עולה במקרים רגישים כאלה, ועליהן לשמש דוגמה הלכה למעשה: "הציווי 'לא תעמוד על דם רעך' מחייב את כולנו לעמוד לימינו של כל אדם בעת צרה, בעיקר בשעה שהוא קרבן או מותקף. באשר להלכות לשון הרע – כל לשון הרע לתועלת היא מותרת. לנהוג הפוך מזה משמעותו בפועל הפקרת העולם לרשעים. באותו משקל, 'לא תלך רכיל' מפנה את המקום מפני 'לא תעמוד על דם רעך'. הקריטריון האמתי שיש לפעול לפיו הוא מעשיך שלך מול אלוהים – אתה כלפי אלוהיך. אם אתה יודע שאתה פועל לתיקון עולם והצלת נפשות, 'לא תלך רכיל' ו'לשון הרע' בטלים. אנחנו צריכים לסלק הצדה את הפחד מפני הוצאת לשון הרע ומפני 'בערת הרע מקרבך'. פגיעה מינית היא רציחת הנפש – ואנחנו צריכים לפעול למניעת רצח. לרב יש מקום מרכזי בעולם האמונה של הנפגע, וכוח להשיב לו את האמון בעולם, באלוהים, ובכך שיש בני אדם טובים. כשם שזו מצווה לעתים להתגרש, יש מצווה להרחיק ילד מהוריו, אם חייו שם גיהינום, ובמקביל לקיים שיתוף פעולה עם גורמים מקצועיים."

בהרצאה בנושא התמודדות מערכת החינוך הדתי עם פגיעה מינית, שכותרתה 'לא בבית-ספרנו', מיהר הרב שלומי דנינו, מנהל החטיבה העליונה בתיכון הימלפרב בירושלים, להזכיר ולהבהיר: "ועוד איך בבית ספרנו. כל מה שיש 'בחוץ' יש גם בפנים. אני מתמודד עם סמים, עם אלכוהול, עם אלימות במשפחה, פגיעות מיניות, הומוסקסואליות. אמנם בית-הספר הוא לא המטפל, אבל אנחנו צריכים ללמוד לגשר על הפערים המקצועיים והחברתיים וליצור פורום שפועל יחד. תפקיד בית הספר להיות ערני", מדגיש הרב דנינו, מפני שהילדים, הפוגעים והנפגעים גם יחד, לרוב מדחיקים ומשתיקים את מאורע הפגיעה. "אמנם קיימת בחינוך הדתי הדחקה אגרסיבית, אבל אנחנו גם רואים היפרדות מההדחקה הזאת. מבחינתי גם הפוגע הוא תלמיד בית הספר וגם בו צריך לטפל – שכן גם הפוגע נמצא במצוקה."


הרב דנינו הוסיף כי במקרים רבים של פגיעה מינית בנערים במגזר הדתי והחרדי, מתקיימת סחבת והאטה של ההתערבות ושל הטיפול הממשי מפני שהגורמים הפנים-חברתיים שחוקרים את הפוגעים מתרכזים בשאלת הזהות המינית של הפוגע, ולעתים גם של הנפגע. "בסיפור הדתי יש חשיבות גדולה בטיפול לזהות מינית כמו לעצם מעשה הפגיעה. אם לא היו מעניקים לנטייה המינית חשיבות גדולה כזאת, הטיפול היה מתקדם הרבה יותר מהר."

בפאנל דוברים בנושא 'התמודדות הקהילה עם פגיעה מינית המתרחשת בתוכה', בהנחיית העיתונאית והיוצרת שרה ב"ק, דיברה קרן קליסקר, מנהלת היחידה הקהילתית 'מיטל-מרחב' בירושלים, על-אודות הנורמות שמשמרים השתקה: "יש לא מעט רבנים שמייעצים להורים 'לסגור את הסיפור', בתואנות ש'הוא ישכח', 'הוא צעיר מדי', ייקחו לכם את הילד'. יש פחד גדול מאוד מסטיגמה, מתווית על המשפחה, וכל המשליך על נושא השידוכים יש לו השפעה מאוד חזקה – גם בעולם החרדי וגם בעולם הדתי-לאומי. התפיסה הרווחת היא שעדיף לא לדווח, מפני שטיפול פותח את הפצעים, ולכן עדיף לא לטפל. אנחנו רואים מגמה להוציא את הנער הנפגע מתוך הישיבה - מחשש לתווית לישיבה. המשפחה תדיר את עצמה מהמקום כדי לא להכפיש את הישיבה ואת הקהילה, ומן הצד השני של המתרס, המסגרות לא רוצות להיות מוכתמות.

בעולם הדתי הפגיעה המינית מאוד מאתגרת, כי היא ניצבת למול עולם אידיאולוגי ששם את המשפחה במרכז, ואת החינוך לעומת הנאות החיים. חשיפת פגיעה מינית משמעותה כישלון מאוד גדול בעולם הערכי, קושי וכאב מאוד גדול. בתוך הבית פנימה ההמשגה של מיניות היא בעייתית, ואנחנו עדיין רחוקים מיצירת שיח פתוח. מדובר באוכלוסייה מאוד פגיעה, כאשר הילדים מאוד תמימים ומקבלים אישור חברתי עקיף למה שקורה להם, וחושבים שזו נורמה."

מנחם רוט, יוצר הסרט 'רדוף' (2012), סרט תיעודי אוטוביוגרפי העוסק במסעו האישי לעימות מול מי שתקף אותו מינית בישיבה חסידית 20 שנים קודם לכן, ושחלקים ממנו הוקרנו במהלך הפאנל, דיבר על נקודת מבטו, על קבלה ועל אופטימיות: "הפתעה מאוד גדולה בשבילי הייתה המידה בה המסר שלי התקבל בחום ובאהבה - חשבתי שאתקל בהרבה יותר התנגדות. מאינדיבידואלים קיבלתי רק תגובות חמות, והשיח בעיקרו היה חיובי – גם באתרי האינטרנט לקהל הדתי כשבחרו בכותרות צהובות ובביקורת, הייתה יחסית הרבה אהדה. בחברה החרדית הקול של הקרבנות הוא שמניע את השיח. נקודת המוצא שלי היא כמי שרואה מקום להובלת שינוי, גם אם קטן." בתגובה לדבריה של קליסקר ואחרים אמר רוט כי "לדחוף חינוך מיני לציבור החרדי יכול להיות סוגר דלתות מאוד חזק. החברה החרדית סופר-הטרוגנית. ערוץ אפשרי להיכנס פנימה הוא לא רק באמצעות הרבנים, אלא דרך האינטרנט. דתיים הם צרכנים מאוד גדולים של הרשת, והם הראשונים לדעת מה כותבים עליהם. אנחנו צריכים לזכור שקיימת גם בורות שנובעת מטבע האדם, ולאו דווקא מרגשות בושה או טהרה.


הרב בני לאו, רב קהילת בית הכנסת הרמב"ן בירושלים, דיבר על הקושי הפרגמטי להתמודד עם ווידויים במקרים של פגיעה, ועל הדרך ליצירת אמון: "איך הסמכות בקהילה יכולה להתמודד עם מה שהפוגע עצמו לא מסוגל להעלות על שפתיו? הפוגע עסוק בפחד גדול מהחטא, וזה משתיקו. אבל כשהשומע מרגיש שמי שמולו שותף לכאבו, מתוך תחושת אמון פנימית, המחיצות לאט נשברות. לא צריך לדבר על לתת ציונים לחברה. המטפלים צריכים לעבוד מתוך אמון ולא מתוך כתבי אשמה. אני נוטה להיות אופטימי."

ברקע הפרשה של שאלת האונס במודיעין עילית, יונינה פלנברג, רכזת המגזר הדתי והחרדי במרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בת"א, ומנחת בתי מדרש, שהשתתפה גם היא ביום העיון, התראיינה לתכנית ערב חדש עם אראל סג"ל (6.2) ודיברה על אודות "קוד השתיקה" בחברה החרדית: לשאלתו של אראל סג"ל בדבר קיומו של הקוד, ענתה פלנברג באופן נחרץ: "אני חושבת שהתשובה הברירה מאליה היא שכן. החברה החרדית מנסה, כמו הרבה חברות קטנות וסגורות, לסגור את הסיפור בתוך הבית, ולא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ." לשאלה אם קוד השתיקה נכפה על-ידי הרבנים, השיבה: "אני אנסה להציג עמדה קצת מורכבת. הרבנים הגדולים מאוד מעודדים כן ללכת וכן להתלונן. רבני השכונות, הרבנים הקטנים, אלה שצריכים אחרי זה באמת להסתכל בעיניים של המשפחה של הפוגע, הם אלה שמעדיפים ואומרים, בוא נסגור את זה בינינו, אולי נטפל בפוגע, אולי זה משהו הפיך, אולי זה משהו שלא כל המשפחה אחר כך צריכה לקחת את הגיבנת הזו על הגב, וגם יש אולי איזושהי תחושה שהנפגעת והמשפחה שלה תשלמנה מחיר יקר אם הסיפור הזה ייצא."



להערתו של סג"ל בנוגע לכך שלחוקרים מן החוץ קשה להתנהל מול העולם החרדי, וכתוצאה מכך קרה שהם הכשילו חקירות, ענתה פלנברג: "אני חושבת שכל המערכות האלה צריכות לעשות בדק בית וחשבון נפש ולהגיד - את החרדים אתה לא תחנך, אתה לא תתקן. הדרך להתנהל אתם היא לא להיות צודק אלא להיות חכם. יש מקומות שבהם נעשו המון פרויקטים משותפים להכניס את החרדים עצמם לתוך גוף המשטרה. אם צריך ללכת ולחקור, אז החוקר או החוקרת יהיו אנשים חרדים שמבינים את הקודים של הילד או הילדה הזאת, וככל שיהיה יותר שיתוף פעולה בין המערכות לבין העולם החרדי, כך גם העוינות, גם החשש, גם החוסר אמון במערכות האלה יתפוגגו." לסיום העירה על מגמתיות התקשורת: "בכל פעם שיש איזה סיפור חרדי כזה עסיסי, התקשורת נורא-נורא נהנית וקופצת. הציבור החרדי מבין שהוא נמצא בחזית, ואף אחד לא רוצה להיות זה שמטנף את שם המגזר. אפשר גם להקטין את הלהבות באופי הסיקור, ולהימנע מהכללות."


קו סיוע דתי לנערים ולגברים: 02-5328000
קו סיוע לגברים: 1203 *
קו סיוע לנשים: 1202 *


צילומים: פלאש90/ הרשת

18.1.13

אבי בליזובסקי נגד ההתחרדות



אבי בליזובסקי, עורך אתר הידען  וזוכה פרס מיזם החדשות הדיגיטלי המצטיין בכנס אילת לעיתונות 2012: "ההתחרדות היא האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית"



בליזובסקי מלין על ההתעלמות הפוליטית מהיבטים מוכחים של התחרדות בחברה ובחינוך, ומדבר בגלוי על בחירתו האישית להתמודד במפלגת אור לבחירות לכנסת ה-19

טלי קורל

בליזובסקי גדל בבית שהוא מגדיר "בית מסורתי". הוא מספר שההכרות עם המדע הייתה הדרגתית ואולי אף אקראית: "רק כשנחשפתי לספרי מדע פופולרי של כותבים כמו קארל סייגן וסטיבן ג'יי גולד, התוודעתי לאבולוציה, והגעתי למסקנה שכל הדברים שלימדו אותי היו הבל. עוד  גיליתי שיש תחום אחד שמשותף לכל בני האדם ולא מפריד ביניהם, תחום שבו מדענים מאיראן ומישראל יכולים לעבוד בו ביחד, וכי תגלית מדעית תהיה בעלת אותה חשיבות בין אם החוקר הוא סיני, גרמני, או הוטנטוטי."


"בדת, לעומת זה, יש הבדלים גם בין מדינות שונות, ואין זה במקרה - הבדלנות היא חלק מה-ד.נ.א של כל דת באשר היא. התובנות שלי הובילו אותי בהדרגה להבנה שהחרדים אינם איזו קבוצה אקזוטית שצריך לחקור את מנהגיה, או לראות בהם מודל לחיקוי, אלא הם אנשים שחיים בפחד מתמיד, ומתוך חרדתם הם מוציאים עוד ועוד איסורים הלכתיים בכל שנה, בהם איסורי ההפרדה בתחבורה הציבורית, איסור צפייה בטלוויזיה וגלישה באינטרנט, ומאות אחרים. גם הגידול הדמוגרפי וגם ההקצנה בהתנהגות שלהם, התחילו להראות לי כגורם מאיים."



הראיון המלא התפרסם במגזין האייל הקורא

Translate