בשר ודם: תערוכה מופתית במוזיאון על-התפר בירושלים
טלי קורל
בשירה, 'במבט מגבוה' (1976), מתארת המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה את הארעיות והפרוזאיות שבמותה האגבי של חיפושית על דרך עפר. אגביות המוות לא נגזרת ממהות החיפושית כשלעצמה. היא נגזרת ממבטו הגבוה, הנוח בתצפיתו המוסרית המרוחקת, של האדם. וכך שימבורסקה מתארת את מראה מותה של החיפושית:
"על דרך עפר מוטלת חפושית מתה.
שלשה זוגות רגלים זעירות קפלה בקפידה על בטנה.
במקום התהו של המוות - סדר וניקיון.
אימת המראה הזה מתונה.
תחומה לחלוטין למקומה, מהיבלית עד המנתה.
העצב אינו מדבק.
השמים כחולים.
בעלי חיים מתפגרים למען שלוות נפשנו.
לא מתים - בארח כאלו רדוד יותר,
הם מאבדים - רוצים אנו להאמין - פחות תחושה ועולם
ומסתלקים - כך נדמה לנו - מבמה טרגית פחות.
אין נשמתם הרכה מפחידה אותנו בלילה.
הם מכבדים שמירת מרחק,
יודעים דרך ארץ מהי.
והנה חפושית מתה זו על הדרך
נוצצת, בלא מספד, נוכח השמש הטובה.
די להעיף בה מבט כדי לחשב:
דומה כי לא ארע לה שום דבר חשוב.
החשוב שמור, כמדמה, לנו,
רק לחיינו, רק למותנו,
המוות שעומדת לו זכות הקדימה הכפויה."
תרגם מפולנית: דוד וינפלד. מתוך "מספר עצום", 1976.
הספד אירוני זה של שימבורסקה עומד תלוי, עירום, שחור-על-לבן, על אחד מקירותיו של המוזיאון החברתי "על התפר" בירושלים, שבימים אלו מארח תערוכה בין-לאומית בשם "בשר ודם", העוסקת ביחס בני האדם לבעלי החיים. השיר איננו בדיוק מיצג ככל המיצגים. הוא תלוי על קיר במעבר המדרגות בין מפלסי התערוכה. כמו מיצגים אחרים, אפשר בקלות לחלוף על פניו ולא להבחין בהימצאו.
התודעה שלנו ביחס לבעלי החיים בנויה מפלסים-מפלסים. באחד אנחנו מעלים לדרגת קודש את אלה שאנחנו מכנים "חיות המחמד" שלנו, אלה שהקצנו עבורם את המהות הנקודתית הזאת. חלקנו מלבישים אותם, מצלמים אותם, יוצרים להם פרופילים חברתיים, מחבקים אותם, מנשקים אותם, חוטפים מהם אלרגיה, מתבוננים בהם בעיניים מעריצות, מוציאים הון תועפות על האכלה, חיסונים ודאגה שוטפת, ואף מחשיבים אותם כבני משפחה. אנחנו אוהבים אותם. במפלס האחר, שאיננו בא במגע עם קודמו, כדי לא ליצור חלילה סתירה מוסרית, לוגית או פילוסופית כלשהי, אנחנו מורידים אותם לדרגת הנחיצות התועלתית בלבד. הם ה"מזון" שלנו. הפיאסטות, ה-על-האש, ה-ארוחה-טובה, ה-דייט-רומנטי, ה-התחרעות-על-סטייק-טוב. מישהו שוחט אותם, בהמוניהם, עבורנו, מישהו פורס ומפריד אותם לנתחי-נתחים, עבורנו, מישהו מסמן אותם בשמות כמו פסטרמה, שווארמה, סטייק, סלאמי, נקניק. מתבל ומגיש ארוז אסתטית עם תו כשרות. ואנחנו לועסים בהנאה מרובה בעוד החתול או הכלב רובצים לרגלינו. גם הם לועסים בהנאה מרובה את הפרות, התרנגולות והדגים שלהם.
וההרמוניה הזאת טובה לנו. היא נוחה לנו. היא מתאזנת ומתכתבת עם אורח חיים שבו אלמנטים אחרים שלה: אנחנו יושבים על הספה שעשויה מעור הפרה שאותה אנחנו אוכלים, אנחנו שותים קפה עם החלב שלה, אנחנו נהנים מבשר העגל, בנה, שנלקח ממנה, אנחנו צופים באדישות או בפרצי צחוק אקראיים בקטעי בידור טלוויזיוניים שכוללים אילוף בעלי חיים, נפילותיהם או מעלליהם, אנחנו נחרדים כאשר מאלף או מאמן חיות-בר נפצע או נהרג על ידי אריה או נמר או פיל, אנחנו נועלים נעלי עור, לובשים חגורות עור, עוטים עלינו מעילים הכוללים עור, פרווה וצמר. מרוצי סוסים נראים לנו כתחביב מיושן ונסוך מסורת והדר מסוים. כך גם האריה והפיל בקרקסים, בלתי לתת את הדעת על התנאים בהם הם מוחזקים, על ההרעבה, ועל מכות החשמל שהן חלק אינטגרלי מאילופם. גם הדגים, שאותם אנו מכנים בנוחות "דגי נוי" נראים לנו יפים כשהם באקווריום עם תוספות פלסטיק ותאורה מלאכותית. שימושים אלה ועוד שימושים רבים, מגוונים, יצירתיים ואלימים בבעלי חיים הפכו זה מזמן לחלק משגרת החיים המודרנית שלנו, כחלק מהמיתוג האסתטי והחברתי שלנו. יש לנו שפע של אפשרויות בידור, אך אנחנו עדיין משתמשים בבעלי חיים כאמצעי בידור אקזוטי. יש לנו שפע של מזון, אבל לימדו אותנו שבלי בשר חיות נתמוטט ונמות. יש לנו שפע אפשרויות לבוש, אבל לימדו אותנו שסטטוס נרכש באמצעות לבישת מוצרים המכילים עור, פרווה וצמר. אנחנו יושבים עליהם, נועלים אותם, דורכים עליהם, אוכלים אותם, ומתפוצצים מצחוק אל מול תעלוליהם שהושגו באמצעות אילוף נוקשה ואלים. עם תמצית יחסינו זו לבעלי החיים מסביבנו, על הסתירות שבה, מתמודדת התערוכה "בשר ודם".
רפי אתגר, אוצר ראשי ומנהל אמנותי של המוזיאון, שואל בדבר האוצר של התערוכה: "באיזו מידה השפיע עלינו הציווי האלוהי אשר ניתן לנו בספר בראשית לרדות 'בדגת הים ובעוף השמים, ובכל חיה הרומסת על הארץ'? האם היה זה האות אשר הכשיר את תפישת עולמנו לחיים שערכם גבוה מערכם של חיים אחרים, ובכך הצדיק את יחסנו היהיר והמזלזל כלפי בעלי החיים סביב?
היחס אל בעלי החיים אותם מגדל האדם נמדד על פי ערכו של הפרט ומידת התועלת שניתן להפיק ממנו. הריגת החלשים, החולים והפצועים ואלו אשר לא יביאו תועלת כלכלית היא ענין של שיגרה. (...)
היום יותר ויותר מעסיקות את הפילוסופים, הזואולוגים ואנשי מדע אחרים גם שאלות של מוסר בצדו של המחקר; שאלות הקושרות את קיומם של בעלי החיים עם קיומו של האדם. מחשבות אלו הן הבסיס לאתיקה והיחס המשתנה של חלק מן הציבור ולהקמתם של ארגונים המקדמים את רווחת בעלי החיים וזכויותיהם. אנו מצווים לפעול בכל דרך יצירתית כדי להביא בשורה של שינוי ביחסינו אל בעלי החיים כמו אל הזולת, אל החלש ואל האחר מאתנו."
יצירות ראויות לציון
פיה מריה מרטין. 2003. גרמניה. מרק דגים. PIA MARIA MARTIN
כמו בדינן של יצירות אחרות בתערוכה המורכבת, גם את יצירתה של אמנית הווידאו פיה מריה מרטין כדאי לראות לפחות פעמיים. בפעם הראשונה אנו נזרקים לתוך הרומנטיזציה, עיוורים כדגים מתים, ורק בפעם הנוספת, אנו מתעוררים להבנת הדיסטופיה, שהיא למעשה תיאור המציאות בימינו אנו – עבור בעלי החיים. הסרט הקצר, אורכו פחות משלוש דקות, נוגע באופן עדין ומזעזע באחת באבסורד אסתטיקת המזון שלנו, אסתטיקה שעוצמת עיניה מול המוות שכרוך בה, שהוא היוצר אותה. בשלוש הדקות אנו מאזינים למנגינת אגם הברבורים של צ'ייקובסקי, יצירה מלאת פאתוס ועוצמה. לצליליה אנו חוזים ב"ריקודם" של שני דגים, הנתונים לחיתוך גופם ולהתקנתם הסופית במרק דגים – שיא היצירה. מעשה שבשגרת יומנו במטבח, בבית, בפרוזאיות האגבית של חיינו, נתון פה במשמעות הסימבולית האדירה של האסוציאציה האמנותית ליצירה הקלאסית של המלחין הרוסי המפורסם, שאגם הברבורים היא יצירתו המפורסמת ביותר, מלבד מפצח האגוזים. האמנית עיצבה את גוויות הדגים באופן שמדמה ריקוד חיותי לצלילי הלחנתו של צ'ייקובסקי, כשהיא שומרת על תנוחות וזוויות של מושאיה אותנטיים להפליא, כאילו היו חיים ולא מתים, כאילו היו רוקדים אל מותם בהנאה וברצון, מבחירה.
סיגלית לנדאו. ישראל. 2012. גת שמנים. SIGALIT LANDAU
במודל דמוי השיש של האמנית הישראלית לנדאו אפשר לחזות בתמצות של האידיאליזציה של בשר החיות, ואמרה ברורה ונוקבת על חריגה מפרופורציות של אגביות המוות. פסלה של לנדאו מייחד לבשר, במקרה זה בשר שנוכל לפרש כמשמש ל"שווארמה", פרופורציות כה גדולות ומקום כה בלעדי, שממקד אותו בחזית הצרכים היום-יומיים שלנו. תחושת הנאו-קלסיציזם והפאתוס הגדול מותירים אותנו עומדים משתאים מול השאלה – האם בזה מהותה של החיה מתמצה – בגוש הבשר האסתטי המסומל בכמעט כל קרן רחוב בישראל? גת שמנים, על פי המסורת הנוצרית, הוא שם הגן שבו התפלל ישוע עם תלמידיו בלילה שלפני צליבתו. שם המקום מרמז גם על ההשערה שהיסטורית שימש הגן כבית-בד להפקת שמן מעצי הזיתים הרבים שגדלו במקום. בין אם מתבוננים ביצירה דרך המנסרה של המשמעות הסיפורית-נוצרית, ובין אם דרך זו של האסוציאציה הקולינרית-אטימולוגית, האבסורד נפרש בפנינו במלוא הדרו – לקרבן שנצלב עבורנו, כל יום הוא יומו האחרון, אך עבורו אין ייחוד וזמן להתפלל, אין גלוריפיקציה של הרגע האחרון. הרגע האחרון סתמי בדיוק כמו המוות, והחברה שלנו כולה היא בית-בד לדמן של החיות ולבשרן עבורנו, לצליבה האין-סופית.
יוסף צמח. ישראל/הולנד. 2013. בשר ודם: ריסון עצמי מבלי לדרוש דבר בתמורה. JOSEPH SEMAH
כדאי לייחד כמה רגעים להתבוננות ביצירתו של יוסף צמח בהקשבה ובריכוז. לשאול מיהם המושאים המתים שממלאים את החלל, על האסתטיקה והסימטריה הגמורה של מותם, על מנורות הניאון שמחוררות את דגמי גופם, וכמו גופת החזיר המסתובבת על צירה מעל הקדרה בדימוי העתיק של התקנת הבשר, גם אלה נטועים בצירן של המנורות, בריסון אירוני, ריסון שהותקן על-ידי האמן, ומותקן יום ביומו גם על ידי המבשל. עלינו לבחון מקרוב את הכמות שלהם, את גופם הפראי, אך שיוכם לטבע, את מהותם כחיית-בר שמוחזקת, מרוסנת, נטבחת ונקטעת עבורנו בכל יום מחדש, בכמות של חללים שכבר לא ניתן לספור.
יעל ברתנא. ישראל/הולנד. 2004. You Could Be Lucky. YAEL BARTANA
יצירתה של יעל ברתנא היא מן המוצגים הייחודים ביותר בתערוכה. כאן מפנה האמנית את עין המצלמה, ובכך את המבט המוסרי והפילוסופי, לא אל הקרבן, כי אם אל המקרבן, אל זה הצורך את הקרבן כאמנות. ברתנא מצלמת את הבאים למרוץ הסוסים המפורסם, ה"גרנד-נשיונל", מהמפורסמים והיוקרתיים שבמרוצי הסוסים בבריטניה, בנטורליזם כמעט פיוטי, ומייחדת מקום לתהות ולשאול מיהם אותם צרכנים של הקרבנות, וכיצד הם מנהלים את הצריכה, וכיצד הצריכה מתבצעת מעצמה. אורחי המרוץ והמהמרים מגיעים מכל שכבות האוכלוסייה, ובזכות סרטה בן שבע הדקות של ברתנא, אין לנו אלא להסיק, ואפילו להעלות בלבנו רגשות כמו ציניות ורחמים, כלפי אלה הפוקדים את המאורע הנוצץ, ורוצים להנות מהאשלייה של השתייכות למעמד הגבוה, מעצם המצאותם שם. המצלמה של ברתנא מציגה את המאורע במערומיו, ושוללת ממנו את היסוד הנוצץ. בסופו של הסרט ניצבת מולנו ההכרזה, שהיא גם שאלה פילוסופית – הייתם יכולים גם אתם להיות סוס מרוצים, להיות לאקי [בני מזל, באנגלית]. אך האם הייתם רוצים, אנחנו מייד שואלים את עצמנו, להיות לאקי? האם היינו רוצים להיות הקרבן חסר השם, המנוצל לצורך גופו ומהירותו, תכונותיו הפיזיולוגיות בלבד, לשרת את אורחיו מעוררי הרחמים והבוז של ארוע שבסופו של דבר מושטח מכל משמעות היסטורית שלכאורה הצדיקה אותו? האם אנחנו רוכשים כבוד לדמויות שאותן אנו רואים? האם אנחנו רואים את עצמנו בהן? האם אנחנו רוצים להיות סוס המרוץ ברקע שאגותיהם והתפרעותם? האם בכלל יש פה מישהו שהוא בר מזל בכל הסיטואציה התרבותית-חברתית העגמומית הזאת?
VICTOR SCHONFELD &MYRIAM ALAUX
ויקטור שונפלד ומרים אלאוקס.
סצנה מסרט החיות. אנגליה. 1981
"סצנה מסרט החיות" היא מיצג שממוקם בקיר עליון, מעל המעבר למדרגות שבין המפלסים, מיקום שממנו אפשר להתחמק בקלות, להתעלם בקלות, לא להסב תשומת לב, לברוח. או פשוט באמת לא לראות. כמו המפלסים השונים בתודעה שלנו, שמעוצבים ללא התנגשות כדי למנוע סתירות, הסצנה הנוראית והקשה מוקרנת במיקום שיכול בקלות להתחמק מההבנה ומההכלה שלנו. בסצנה הקצרה אנחנו עדים לציד ארנבים, להריגת פיל קרקס, למלחמות כלבים, להרקדת קופים ודובים לבידור, לועוד אלמנטים של ניסויי האדם בממלכת החי, לצרכי בידור, רפואה, ספורט ומזון. התכנים קשים, התכנים שם, הם המציאות של התייחסותו המנצלת של האדם אל בעלי החיים. המוסיקה הצוהלת, מתוך שירם של להקת ה-Talking Heads, MIND, מתוך האלבום Fear Of Music (1979), מלווה את הסצנה, רודפת את הסיוט ולא נותנת לו לברוח. הניגוד בין הלחן העולץ בסצנה המוקרנת, לבין המראות הקשים באותה סצנה, מוכיחים שאי אפשר להתעלם מהחזון המסויט. חובה להישיר מבט, אל הילדים הצוחקים, אל הקהל המריע. אל עצמנו. וזוהי רק דגימה קצרה מסרט באורך מלא. הסרט נכתב על-ידי ויקטור שונפלד ובגרסה המלאה שלו יש קריינות של השחקנית ג'ולי כריסטי. הקטע שמוצג בתערוכה מתוך הסרט אורך דקות ספורות בלבד. אורך הסרט המלא הוא 136 דקות. סרט נוסף שבוודאי שאב השראה מ"סרט החיות" הוא Earthlings משנת 2006, שגם הוא סוקר את ניצולם של בעלי החיים על-ידי האדם בתחומי החברה והתרבות השונים, ומכיל מידע גרפי רב. מומלץ להישיר מבט למעלה בחדר המדרגות ולהקדיש את הסבלנות הראויה לסצנה הקצרה מתוך "סרט החיות".
ביל ויולה. ארצות-הברית. 1986. אינני יודע למה אני דומה. BILL VIOLA
יצירתו של ביל ויולה האמריקאי היא היצירה הפילוסופית ביותר המוצגת בתערוכה. היא פילוסופית בעיקר כי היא דורשת. היא לא קצרה, היא איטית, היא סרט באורך של 89 דקות ומחולקת לקטעי קטעים של התבוננות פיוטית ולירית מעמיקה בטבע ממלכת החי ובעצמיות של האדם המתבונן. ויולה שואל באמצעות יצירתו על הסובייקטיביות המוחלטת של המתבונן, ועל מוגבלותו ודמיונו לעולם שאותו הוא בוחן בקור רוח אקדמאי. מעטים האנשים שנשארו בחדר לצפות בו יותר מעשר דקות רצופות. אמנם לא ספרתי את הדקות שבהן בהיתי בתמונות המרהיבות מתוך התודעה של ויולה, אבל ראיתי פנים רבות שגם אם נשארו זמן רב הן נעלמו. היה קשה, אני מודה, גם לי, להאזין בדריכות לקו המחשבה של היוצר ולקבלו, את האמנות שבו. קשה לא מפני שיש תיאורים גרפיים קשים, בדומה לאלו ב'סרט החיות', אלא בשל הסבלנות העמוקה הנדרשת מהצופה, והכבוד שעליו לרחוש ליצירה תוך כדי, בניסיון להיטמע בה כדי להבינה. ויולה מתבונן בריכוז אין סופי בתוך עיניהן של חיות שונות, הוא מפרק אשליות אופטיות ויוצר אותן יש מאין, הוא מלמד אותנו כמה הראייה שלנו שברירית, כמה התודעה שלנו כזו, כמה רחוקים אנחנו מהאדמה ומהחיה ומהבנה של האמת – עד כמה אנחנו דומים להם. מסרטו של ויולה, גם אם מקצים לו כמה דקות, אי אפשר לצאת עם אותה הרוח שעמה נכנסנו. מומלץ להקצות לו לפחות עשרים דקות.
דוריס בלום, דנמרק. 2012. מתחת לעור. DORIS BLOOM
בעיניי עבודתה של בלום היא החתרנית ביותר, הפוצעת ביותר, ובמובנים מסוימים בין העבודות הטובות בתערוכה אם לא הטובה בהן. יש בה אומץ נדיר, שקל לבלבל בינו לבין פרובוקציה. אני ראיתי כאן תעוזה אמתית, התבוננות אמתית אל השקר ואל הקושי שבתעשיית המזון, התבוננות חודרת אל המוות עצמו. שיח עם המוות, עם החיה המתה, ועם עצמנו ועם היחס הכפול והצבוע שלנו למוות ואל דימויים של מוות. בעידן שבו המוות בדימויים הקולנועיים והאמנותיים שלו הוא לרוב רומנטי, למצער יצירה כמו של בלום נחשבת חתרנית ואוונגרדית מלכתחילה. אבל ההתבוננות של בלום היא התבוננות ישירה, היא דיאלוג ישיר עם ייצוג הקרבן המת, שבשל מותו שנכפה עליו, הדיאלוג עם הייצוג הוא למעשה מונולוג שחייב להתאפיין בכנות. ואכן בלום, בת איכרים בילדותה שגדלה עם פרות, מביאה בעבודתה מונולוג פנימי עוצמתי המתייחס להחדירה שלה אל המוות ללא צנזורה ורומנטיזציה אסתטית. ההתעסקות של בלום עם הפרה המתה, נושא היצירה, הוא קשה וישיר. ישיר מדי, והוא חושף את הקשר ההכרחי בינינו החיים לבין בעלי החיים המתים מידינו.
סון יואן ופנג יו. סין. 2008. מלאך. SUN YUAN & PENG YU
לעבודתם של יואן ויו קראו האמנים "מלאך". אך אין זהו מקרה שהמיצג ממוקם קרוב לסיומה של התערוכה, במפלס האחרון, בפינה, בזווית בודדה מול המיצגים האחרים. האם זהו מקרה שהמלאך, נטול הקשר שמימי, מוצג באנושיות מנקרת עיניים, דומה בתנוחת מותו לאיקרוס מן האגדה היוונית העתיקה, בנו של דדאלוס, שהרחיק במעופו עם אביו בשמיים אל השמש, וכנפיו נשרפו מעוצמת חומה ובכך הוא גזר על עצמו את מותו. כולנו למדנו להסיק מן המיתוס כי חטא ההיבריס, הגאווה, הוא בעוכרנו ועלול להביא לתוצאות עגומות הנוגעות לחיינו ולרצונותינו. אך מתי יגיע היום שבו נבין שחטא ההיבריס לא רק הרחיק אותנו מאבותינו ומעצמנו, אלא גם מבעלי החיים, שותפנו הטבעיים לאדמה ולמרקם הקוסמוס, ובכך התרחקנו מכל צלם אנוש וחיה אמתיים שהם, והפכנו לצלם מפלצתי שאין אלא סופו להיכוות ולהישרף.
המציגים
- גיא זגורסקי | ישראל
- יעל ברתנא | ישראל | הולנד
- הרן מנדל | ישראל
- סיגלית לנדאו | ישראל
- עדן אורבך עפרת | ישראל
- ענן צוקרמן | ישראל
- ערן גילת | ישראל
- שירלי פקטור | ישראל
- אלורה וקלזדילה | פורטו ריקו
- ביל ויולה | ארצות הברית
- ג'ואנה ואסקונסלוס | פורטוגל
- דוריס בלום | דנמרק
- הארי דודג' | ארצות הברית
- הרמן ניטש | אוסטריה
- חיים שטיינבך | ארצות הברית
- יוסף צמח | הולנד
- מרטין סקאוון | גרמניה/ נורווגיה
- מריה כריסטינה פיפר | ארגנטינה
- מרתה פרידמן | ארצות הברית
- ניק ברנדט | ארצות הברית
- סון יואן ופנג יו | סין
- סמואל מסר | ארצות הברית
- פיה מריה מרטין | גרמניה
- קארין קנפל | גרמניה
שעות פתיחה של מוזיאון על התפר
ימים א' ,ב',ד', ה' 10:00-17:00
ג' 16:00-21:00
בימי ו' 10:00-14:00
המוזיאון סגור ביום שבת
הביקור מתאים למבוגרים מעל גיל 14
