על הז'קונטיזם
"אני חייבת להגיד לך שהמכתב שלך הוא קצת אגוצנטרי וקצת היסטרי... כשאת אומרת 'יש לי סיוטים', את לא מגזימה קצת? ...את צריכה לצאת עם הרבה גברים, את צריכה להשתחרר קצת מבחינה מינית."
- ורדה רזיאל ז'קונט, רדיו ללא הפסקה, 2.12.12
"הייתה לי אינטואיציה מסוימת מקריאת הדברים של אותה מאזינה, יכול להיות שטעיתי והחוויה שלה הייתה אונס. אני מודה שאני לא יודעת הכל ואני רוצה להתנצל שלא הבנתי נכון."
- תגובתה של ז'קונט באותה תכנית, 6.12.12
ורדה רזיאל ז'קונט היא אישה אינטואיטיבית. היא מאפשרת לאינטואיציה להנחות אותה בקבלת החלטות כשהיא מגיבה לפונים לתכניתה. זה הרי רק אנושי – יש יאמרו, נשי – לסמוך על האינטואיציה. עצותיה של ורדה אינן מקצועיות "על-פי הספר": הן אינן מתיישבות עם האינטואיציה שלנו. אך יותר מכך, הן אינן מתיישבות גם עם הידע המקצועי שהצטבר על אודות גישה טיפולית לטראומה מינית – אלא אם קיימת אסכולה שמאמינה בהטחת האשמה בוטה ונחפזת כלפי הנפגע, בהשפלתו ובהלבנת פניו.
שיקול דעת אינטואיטיבי כשלעצמו הוא איננו בחזקת רע. הוא הופך לכזה, כאשר אינו מגובה בידע ואיננו מתכתב עם ידע פרט לאותו ידע אינטואיטיבי עצמו, של העצמי הפנימי. בחסות האינטואיציה שלה, דעותיה האישיות, התרשמותה האישית, וביטחונה העצמי, ז'קונט מרשה לעצמה לרמוס נשים וגברים אחרים וליטול מהם את החירות והאפשרות לביטוי חולשה. כלפי ביטויי החולשות היא מתייחסת בזלזול, ואיננה מאפשרת תרחיש בו הם יהיו נחלתו של מישהו. על אדם להראות עוצמה וחוזק. ואם נפל קרבן למצב עניינים רע, זוהי אשמתו שלו בלבד. "למה ציפית?" שואלת ז'קונט ברטוריות את הפונה הצעירה, שכן זו הייתה אמורה להבין, הכבשה התמימה, שאחרי שלוש שנים "ברור שלא תהיו ידידים יותר". באמת ליטל, "את לא מגזימה קצת?".
פילוסופיה כמו זו של ז'קונט היא אותו מסד ערכי ומוסרי שמאפשר, מצדיק, ומנרמל את התפישה לפיה כל קרבן לנסיבות כאלה או אחרות נושא באחריות המלאה למצבו. ומאחר שהוא נושא באחריות, הוא ולא אחרים, אין לו שום זכות להתאונן על מצבו. הוא הרי יכול לצאת מאותה הדלת שדרכה נכנס. ביקום חברתי בו שולטת הפילוסופיה הזו, לא מתקיימים מונחים כמו 'פוסט-טראומה', 'התמכרות', 'מצוקה נפשית', 'עקה', 'לחץ חברתי', וכדומים להם. ואם אלה כן מתאפשרים, אז לפי פילוסופיית-ז'קונט, רק העמידה מול המוות, בקונטקסט צבאי למשל, מצדיקה את אמיתותם (כמו שהדגימה על דרך האנלוגיה למאזיניה ברוב תוכחה). בכל קונטקסט אחר, ורדה תטען, "אנחנו לא חיים בעולם סטרילי!", ותמשיך לטעון כי הפונה התמימה לא הוטרדה, נניח, בעבודה, ב"משרד, על-ידי הבוס", חלילה. הז'קונטיזם מגדיר עבורנו כי מרחב שבו תתאפשר מצוקה על רקע מיני הוא רק המשרד. או, אולי, בית הספר, או האוניברסיטה, או הכנסת – אבל רק אם מעשה העוולה נחשף תכף ומייד - ולא אחרי עשר שנים, או עשרים, ישמרנו הצדק.
הז'קונטיזם לבטח גם איננו מאמין בהיתכנותו של אונס בחיי הנישואין. ננסה לדמיין את תגובתה של ורדה לפלונית אלמונית, אישה נשואה, שפונה לתכניתה ומספרת לה שנאנסה על-ידי בעלה, הנשוי לה מזה חמש שנים:
"סליחה, אבל, תרשי לי להגיד לך, אחרי חמש שנים שאתם נשואים, אחרי כל כך הרבה זמן שאתם בני זוג, למה את מ-צ-פ-ה? שהוא לא ירצה סקס אתך כשהוא מעורר מינית? שאת לא צריכה לשתף אתו פעולה? את מעדיפה שהוא ילך למישהי אחרת? ל-ז-ו-נ-ה? במקום לחשוב באופן אגוצנטרי, תסלחי לי, ואפילו קצת היסטרי, אני אגיד לך ההפך ממה שאת חושבת – אל תתרחקי ממנו. אל תכעסי עליו. אל תנטרי לו טינה. תביני אותו! הוא אישך. בעלך. ברור שהוא רצה. מה חשבת לעצמך? תרשי לי להגיד לך - תנסו להשלים, תהיי נחמדה אליו, פנקי אותו, דברי אל לבו. קראי גם איזה רומן ארוטי, תעשירו את החוויות המיניות שלכם. כמה שתגוונו יותר, כמה שתעשו יותר סקס, הסיטואציה ההיא תימחק."
בלקסיקון-ז'קונט, בוודאי אין דבר כזה, להיות "קרבן". הודאה בקרבנות משמעותה חולשה, מסכנות, תת-אנושיות, אולי אפילו אוקסימורון. ז'קונט סולדת ממנה כסלידתו של חתול מצליל ריסוס: היא מצמצמת עפעפיה באימה, מקמרת גבה ומתרחקת ככל יכולתה. היא איננה רואה עצמה שותפה פוטנציאלית לקרבנות, ואלה שרואים עצמם כאלה – ואינם מתאימים לתו התקן הז'קונטיסטי – הם בחזקת אגוצנטריים והיסטריים במקרה הטוב (ובמקרה הרע ורדה בוודאי שמרה לעצמה מחשבות שלא נאות אפילו לתחנה שמאפשרת לה במה).
אותו ז'קונטיזם, שלא רק ורדה רזיאל ז'קונט דוברת אותו, שולטת בו היהירות, והאמונה הבוטה שאדם במצב קרבני הוא לנצח אחראי על מצבו, ובאחריותו האישית בלבד לצאת ממצב זה. אישה מוכה תמיד יכולה פשוט לעזוב את הבית, אישה שנאנסה לא אמורה לשמור את האונס לעצמה, אישה בזנות בחרה להיות זונה ולכן חייבת להתמודד עם ההשלכות, ובכלל, מה ההיא מאוקראינה או זאתי ממולדובה חשבו לעצמן? שהן באמת באו לארץ ללמוד לעשות ציפורניים? הפתיות הביאו זאת על עצמן! ואם כל הנשים הללו בחרו בסופו של דבר כן להימלט, וכן ולספר על מצבן – סוף כל סוף, קצת אופי! - אחרי שבועות, חודשים, או, אל-אלוהים שבשמים ובארץ, אחרי שנים – הרי במעשה זה מוכלת עובדת היותן שקרניות, מניפולטיביות, תככניות, נקמניות, צמאות-דם. (בקיצור, נשים).
הז'קונטיזם מורה לנו, לעולם אסור לנו להפנות אצבע מאשימה כלפי הבעל. החבר. הידיד. הסרסור. הלקוח. הבן-דוד. האח. האבא. האנס. השודד. הבועל. הפוגע ובורח. במקרה החמור, הם "אידיוטים".
זוהי אשמתם הבלעדית של האישה, של הגבר, של הנערה ושל הנער, שהיו נתונים מלכתחילה בכזה מצב של מסכנות, ולא היו להם, לדאבונם הרב, את האינטיליגנציה, את חוכמת החיים, את האיזון ואת המתינות, את האינטואיציה.
ז'קונט מכריזה בקול רם שאנחנו לא חיים בעולם סטרילי. אך היא מגדירה את האפשרי ואת הבלתי-אפשרי על דרך קטגוריזציה סטרילית-דיכוטומית לחלוטין. הטרדה מינית אפשרית רק במסגרת פורמלית, לא בין ידידים שנמצאים במצב אינטימי. והיה והיית, גולשת יקרה, בסיטואציה דומה – אז לפחות, אנא ממך, הקפידי להתלונן על כך בטווח של 24 עד 48 שעות, גג שבוע, טוב, חמודה? אחרת תתיישני, תישמעי לא אמינה, יגידו עלייך שאת עושה מזה קריירה. לא חראם?
צעירים וצעירות, וקהל המאזינים לתכניתה של ז'קונט, אולי רואים במילותיה מעין דבר-גאולה, קול יחיד ואמיץ שמשמיע את זעקתו ואת תוכחת האמת כנגד פמיניסטיות קשוחות שמעוותות את המציאות השכם וערב. ואולי הם פשוט, כאותה "ליטל, בת 23" – תהיה פנייתה אותנטית או לא – מצפים לשמוע בדבריה של ז'קונט ביטוי לחוות דעת בוגרת, מקצועית, אחראית, שקולה, ישרה, מודעת לעצמה ולכוחה של הבימה הניתנת לה.
האינטואיצייה שלי, אומרת לי שאלו התכונות שצריכות להיות לאנשים בוגרים המקבלים במה ושכר כדי לשאת עצות בשופר פומבי, לאוזני אלפי מאזינים ומאזינות. הדברים שנאמרו מפיה של ז'קונט לא נאמרו בשיאה של שיחת חולין. זו לא הצהרה או הלצה שנאמרה בדלתיים סגורות. ההתבטאות הושמעה בבימה פומבית, בתכנית רדיו. ככזו, יש לתכנית אחריות כלפי משתתפיה וכלפי מאזיניה.
אבל מה אני יודעת. בסך הכל יש לי אינטואיציה מסוימת. אולי טעיתי והחוויה של ורדה הייתה שהיא נתנה עצה מקצועית.
