"בכל רגע שאני לא נמצאת בזנות, אני משוחררת, אני חופשייה"

ראיון בתכניתם של אורלי וגיא (3.9) עם תמר מאנס ולילך צור בן משה, מעמותת הופכות את היוצרות, עמותה המעצימה מקצועית נשים שיצאו מהזנות

"בוחרים בתוך זה? את שוקעת בתוך זה. אני המתתי את עצמי מבחינה רגשית. מבחינתי גברים היו אובייקטים, כמו שאני אובייקט. אני הגעתי לטיפול רק אחרי שנפל לי האסימון שאני מכורה."

"-את לא פוחדת ללכת ברחוב? את לא מתביישת?
-אני צריכה להתבייש? החברה צריכה להתבייש, שהובילה אותי מגיל שמונה עד גיל חמישים למקומות אפלים."

"בכל רגע שאת נמצאת בתעשייה הזאת, זה רגע של התעללות נפשית, פיזית, מנטלית, רוחנית, וכל רגע שאני לא נמצאת במקום הזה, אני משוחררת, אני חופשייה."

https://www.youtube.com/watch?v=6MHldLeiAD8

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=432309013555335&set=a.205454996240739.44019.153817428071163&type=1&theater

"שום אוכלוסיה אינה עוברת דיכוי נוראי כמו בעלי החיים"

כ-3000 איש צעדו בתל אביב (24.8) למען בעלי חיים: "הם אינם לבוש, אינם דברי מאכל, אינם מוצרי שעשוע, אינם מינים פולשים, אינם מעבדת ניסויים מהלכת. הם דבר אחד בלבד – בעלי חיים. יש להם בעלות על חייהם ומחובתנו לזכור אותה, לכבד אותה ולהחזיר להם אותה" 

צילום: רויטל טופיול

אורי שביט, פעילה למען בעלי-חיים, מבקרת מסעדות ובעלת טור תזונה טבעונית בוויינט, אמרה באירוע: "אין להם קול, אבל יש להם נשמה. אין להם מילים, אבל יש להם רגשות. כמונו ממש, הם רוצים וצריכים לחיות. ולא להיות כלואים, משועבדים ומנוצלים בכל דרך שהדמיון האנושי מעוניין בה. הם אינם לבוש, אינם דברי מאכל, אינם מוצרי שעשוע, אינם מינים פולשים, אינם מעבדת ניסויים מהלכת. הם דבר אחד בלבד – בעלי חיים. יש להם בעלות על חייהם ומחובתנו לזכור אותה, לכבד אותה ולהחזיר להם אותה. לא רק כי אנחנו צריכים, אלא כי דווקא אנחנו, בעלי הקול, החזקים, יכולים".

יוזם ההפגנה, ד"ר אסף הרדוף, פעיל למען בעלי-חיים ומומחה למשפט פלילי: "אני מתבייש במערכת המשפט שאני חלק ממנה: באוזלת ידה, בהתעלמות מבעלי החיים. מערכת שבה גריסת אלפי אפרוחים ביום למוות – חוקית. מערכת שבה החדרת חומרים כימיקליים לעיני ארנבים כפותים וחיטוט בגופם חסר האונים של קופים כבולים בעודם בהכרה – חוקיים. מערכת שבה סחר בפרווה שנקרעה מגופם של שועלים – חוקי. מערכת שבה הוצאה להורג של כלבים וחתולים פשוט משום שאין להם בית – חוקית. אבל אני גם גאה בכל מי שהגיע לכאן הערב. אנו פה, במאבק לחיים, עד שנוכל להסתכל להם בעיניים".

לקראת האירוע נמסר:

ד"ר אסף הרדוף, מומחה למשפט פלילי, יוזם האירוע: "ההפגנה שתתקיים במוצ"ש היא הפגנה מיוחדת. עד כה, המאבק השונים למען בעלי החיים התנהלו בנפרד: המאבק בתעשיית המזון; המאבק בתעשיית הניסויים; המאבק בתעשיית העור והפרווה; המאבק בהמתת חיות הבית ובהזנחתן; והמאבק בתעשיית הבידור ובפגיעה בחיות הבר. בשבת, לראשונה בישראל, המאבקים כולם – מתאחדים. בשבועות האחרונים נזכרנו כולנו יחד שכל המאבקים הם אותו מאבק, שכל הניצול הוא אותו ניצול, שכוחנו באחדותנו, כוחנו בגיווננו. 40 ערים ברחבי אירופה, אוסטרליה, אסיה, אפריקה ואמריקה נסחפו אחרינו, ובכל העולם מתרגשים מאיתנו ועמנו. אשרינו שזכינו באנשים נהדרים מכל אפיקי החברה, שמוכנים להסתכל לבעלי החיים בעיניים ולזכור שיש להם רגש ולא רק גוף, לב ולא רק עור, נפש ולא רק בשר. שום אוכלוסיה אינה עוברת דיכוי נוראי כמו בעלי החיים באשר הם. הרוע האיום הזה נסמך על שיטה של הסתרה ושקרים. אילו היינו רואים את הדיכוי והסבל ולא רק את תוצריהם, אילו היינו מסתכלים להם בעיניים – היינו מתמלאים חלחלה, זעזוע וחמלה. בכולנו פועם לב, בכולנו יש נפש ורגש, כולנו סובלים כאב. כולנו שומעים את זעקת החיות, וכולנו נשמיע אותה, ביחד, למענם".


מהאגודה הישראלית נגד ניסויים נמסר: "כרבע מיליון בעלי-חיים מומתים מדי שנה במעבדות בישראל לאחר חיים רצופי סבל. מחקר בבעלי-חיים במעבדות כולל: ניתוחים ללא הרדמה, גרימת מחלות קשות, הרעבה, חישמול, גרימת כוויות, הלעטה ברעלים, הטלת מומים (כמו שיתוק, פציעה ועיוורון), נתיחות ללא הרדמה ועוד. זוועות אלו המתבצעות במחשכי המעבדות , מתקיימות מאחורי דלתיים סגורות ואינם חשופות לביקורת הציבורית כאשר רובם המוחלט של בעלי-החיים מסיימים את חייהם רוויי הסבל הפיזי והנפשי בארובות משרפות המעבדות.


כבר בדו"ח מבקר המדינה שהתפרסם בשנת 2011 התריע המבקר כי המערכת פועלת בניגוד אינטרסים וכי לא פעם אלו האמונים על שלומם של בעלי החיים הם אלו האחראים על הזוועה. עוד הדגיש המבקר את הצורך בהגברת השקיפות אודות המתרחש במעבדות, אך דבר לא נעשה.


מטרת ההפגנה היא לעורר מודעות ולקרוא להפסקתם המוחלטת של ניצולם של בע"ח בתעשיות השונות. אנחנו מאמינים כי הגיע השעה לאתגר החשיבה המיושנת לפיה בעלי חיים הם מוצר או סחורה, ופועלים ביחד על מנת לבסס את ההכרה כי בעלי חיים הם יצורים חשים,הזכאים לכבוד, חמלה ואוטונומיה על גופם".


עדי וינטר, דוברת האגודה, אומרת: "העיקרון המנחה את האגודה הוא הגנה בלתי מתפשרת על זכויותיהם הבסיסיות של בעלי החיים לחיים ללא סבל ושעבוד, בעלי חיים אינם כלי לשימושו של האדם, אלא יצורים חשים הזכאים לחיות את חייהם מבלי שיחתכו בבשרם ובגופם לא עבור מוצר קוסמטי, ולא עבור בשרם או פרוותם. ניסויים בבעלי חיים אינם מוצדקים מבחינה מוסרית ואף מהווים טעות מדעית, הגיע זמנם לחלוף מן העולם והגיעה השעה להתקדם אל עבר עולם המכבד את כל בעלי החיים החולקים אתנו את כדור הארץ".






http://megafon-news.co.il/asys/archives/172874


http://megafon-news.co.il/asys/archives/172713

עורך דין קנייתי תובע את ישראל ואת איטליה באשמת מותו של ישוע

Man Sues Israel, Italy for Death of Christ

http://www.firstthings.com/blogs/firstthoughts/2013/08/02/man-sues-israel-italy-for-wrongful-death-of-christ/

A Kenyan lawyer has filed a petition with the International Court of Justice in The Hague, suggesting that the trial and crucifixion of Jesus Christ was unlawful, and the State of Israel among others should be held responsible, Kenyan news outlet the Nairobian reported on Friday.

Dola Indidis, a lawyer and former spokesman of the Kenyan Judiciary is reportedly attempting to sue Tiberius (emperor of Rome, 42 BCE-37 CE), Pontius Pilate, a selection of Jewish elders, King Herod, the Republic of Italy and the State of Israel. . . .

הפנטזייה של קלואי ג'נינגס ווייט: להיות משותקת ממותניה ומטה

צילום: Mirror, UK

קלואי ג'נינגס וויט, בת 58, אקדמאית, ספורטיבית ובריאה, החיה בבריטניה, הקדישה את שנותיה האחרונות לפגיעה עצמית שכללה תאונות יזומות, כדי להגיע למטרה המיוחלת: איבוד כושר פיזי תקין בפלג גופה התחתון.

קלואי מקווה למצוא את הרופא שיקבל אותה לניתוח לניוון רגליה, כדי שתוכל להיות משותקת ולהתנייד בכסא גלגלים. הכמיהה של קלואי מכונה בספרות Body integrity identity disorder, או בקיצור, BIID - רצון פסיכולוגי עז לאיבוד הכושר הגופני או לכריתת איבר גוף בריא ומתפקד. 

מתוך ראיון למגזין SUN הבריטי:

Speaking exclusively to The Sun, Chloe says: “My dream is to find a surgeon who will operate on my spine to stop my legs working.”

In 2010 she found an overseas doctor willing to cut her sciatic and femoral nerves, meaning she would lose all sensation in her legs, but at £16,000 it was way beyond her means.


London-born Chloe first realised she was not like other kids when she was only four.

She had just visited her Aunt Olive in Thatcham, Berks, who had been in a bike accident and used leg braces.

Chloe recalls: “I wanted them too. I wondered why I wasn’t born needing them and felt something was wrong with me because I didn’t have them.”

She kept this weird wish to herself, but when she turned nine Chloe decided to do something about it.

First she avoided a polio vaccination at school.

“There was an epidemic and some kids ended up in leg braces,” she says.

“I dreamed I might end up like them, but didn’t.”

http://www.mirror.co.uk/news/real-life-stories/woman-in-wheelchair-pretends-to-be-paralysed-chloe-1553850

ARMLESS: סרטו של חביב עזר (2009) שבו העלילה נעה סביב ג'ון שרוצה להפטר מזרועותיו:

עוד על ההפרעה:

http://www.biid.org/possible-causes.html

http://en.wikipedia.org/wiki/Body_integrity_identity_disorder

לפגוש סרוגייט: הסיפור של מארק אובריאן בין עדותו לבין המסך הגדול

 תמונה מתוך הסרט: Jessica Yu, Breathing Lessons, 1996

"כל אימת שהיו לי מחשבות או רגשות מיניים, הרגשתי מואשם ואשם. אף אחד במשפחתי מעולם לא דיבר על סקס בסביבתי. הגישה שספגתי הייתה לא כזו שלפיה אנשים מנומסים לא מדברים על סקס, אלא כזאת שלפיה אף-אחד לא מדבר על סקס. לא הכרתי אף אחד מחוץ למשפחה שלי, אז הקוד הזה השפיע עליי בעוצמה, שכנע אותי שאנשים צריכים להתאים את עצמם למיניות של ברבי וקן, ושאנחנו צריכים להתנהג כאילו אין לנו "למטה" שם למטה."

טלי קורל

גרסה מקוצרת באתר העוקץ 

במאי 1990 פרסם המשורר והעיתונאי האמריקאי מארק אובריאן מאמר יוצא דופן במגזין THE SUN האמריקאי. במאמר תאר המחבר, שחלה בפוליו כשהיה בן שש ומאז איבד בהדרגה את יכולת השליטה בגופו מהצוואר ומטה, את קורות חייו שהובילו אותו להפגש עם "סרוגייט", מטפלת במין, בשנת 1985, ולחוות לראשונה יחסי-מין בגיל 36. אובריאן חי את מרבית חייו ב"ריאת ברזל", מכונת הנשמה ששימשה במאה העשרים בעיקר חולי פוליו. הוא סיים לימודים אקדמיים באוניברסיטת ברקלי בספרות אנגלית, כתב לעיתונות המודפסת ופרסם שירה. בשנת 1997 יזם מפעל קטן להוצאה לאור, Lemonade Factory, הוצאה שפרסמה שירה מאת משוררים נשאי מוגבלויות.  סוזן פרנבך הייתה בת זוגו בשנותיו האחרונות, עד למותו. מארק אובריאן מת ביולי 1999.

כשני עשורים לאחר שפרסם אובריאן את המאמר האוטוביוגרפי והחושפני, על-אודות פגישותיי עם סרוגייט (1990), מחפש הבמאי והתסריטאי בן לוין מידע באינטרנט על אודות נכות וסקס, בשביל פרויקט טלוויזיוני שהוא עובד עליו. לוין, שבדומה לאובריאן חלה בפוליו בגיל שש, אך מתנייד בחופשיות יחסית ומשתמש בקביים, נתקל במאמר ומתרגש ממנו עד כדי כך, שהוא מחליט לבסס עליו סרט. מפגשים איננו הסרט הראשון שעוסק בחייו הייחודיים של אובריאן. בשנת 1996 צולם העיתונאי והמשורר לסרט תיעודי קצר של ג'סיקה יו, Breathing Lessons, סרט שגרף בשנה העוקבת את פרס האוסקר בקטגוריה לסרטי תעודה קצרים.

סרטו של בן לוין, מפגשים, משקף את החיים הפרוזאיים - שלנו, "הכשירים" - כמורכבים משברי מוזרויות וסתירות בהגדרות מערכות יחסים וגבולות חברתיים-התנהגותיים, מוסריים ותפיסתיים.  מארק אובריאן היה אדם אינטליגנטי ורגיש בצורה יוצאת דופן, וככזה הוא גם מוצג בסרט. קטעי שירתו, מכתמיו וציטוטים ממאמרו ששימש בסיס לעלילה שזורים בה. אולם רגישותו האינטלקטואלית והרגשית הגבוהה לחלקיקי הבניינים המרכיבים את עיר חיי החברה המערביים שלנו,  רגישות שמעוררת בצופים בהכרח השתאות מעריכה ומכבדת, היא במובהק גם חרב הפיפיות של חייו: בחייו וכן בסרט, מארק מודע היטב למצבו. במאמרו הוא הגדיר עצמו כאדם מופנם, בלתי חברתי, מכוער, "מעוות", "דפוק", ושגורלו נגזר עליו משמיים על-ידי "אל אכזר".

"עדיין חשבתי, מה ההורים שלי יחשבו, מה אלוהים יחשוב? חשדתי שההורים שלי ידעו אפילו לפני אלוהים אם אכן אחליט להפגש עם סרוגייט"

אובריאן היה נוצרי קתולי ומוטיב הפחד מפני ישוע והאל שגור בחייו, אך גדול מכך הוא הפחד והבושה מפני הוריו, הרודפים אותו בדמות מחשבות שווא בלתי פוסקות. במאמרו המפורסם הוא מתאר "אימה מוחלטת מהוריי". עוד הוא כותב: "גם כשלא חייתי עמם יותר, המשכתי לחיות עם תחושה של נוכחותם חסרת הרחמים בחיי, ושל גינוי כל מיניות באשר היא, ושלי בפרט. בדמיוני, הייתה להם יכולת על-טבעית לדעת מה אני חושב, והיה להם את הלהט להעניש אותי על חטאי." הפחד האבסולוטי שלו מהוריו משתלב אפילו בפחדיו מסונדרה, המטפלת המינית שלו: "היא הביעה סקרנות, ולא כעס כמו שחששתי, או למען האמת כמו שחששתי שההורים שלי יביעו. אמרתי לה שהרגשתי מוזר להתייעץ אתה לגבי מפגש עם סרוגייט מפני שהיא נדמתה עבורי כמו דמות האם שתמיד רציתי."

אך התסריט איננו מתמודד עם שאלת יחסיו המורכבים והקשים של מארק עם הוריו, שהפעילו עליו מכבש לחצים פסיכולוגיים. עריכת הסרט מותירה את הדת קתולית, בדמות האב ברנדן, הכומר המבין והאמפתי בכנסייה השכונתית (בגילום השחקן ויליאם ה. מייסי מעורר החיבה), כחוט השני החותך דיכוטומיה מוחלטת, בין הרצון הפנימי, הטבעי, של אובריאן למין, לבין האיום הממסדי-דתי, המלאכותי, שממנו צריך לקבל אישור והכרה. החיץ החילוני-דתי מוצג באמצעים סמיוטיים, אסתטיים וסמנטיים שגורים, צפויים ואף מיושנים: קדושה דתית – ובתוך כך קדושת התא המשפחתי - ובתוליות לעומת זנות, אטימות מחשבתית ושימוש בדפוסי חשיבה פרדיגמטיים לעומת פתיחות, אותנטיות וספונטניות, מרירות מול הומור, ודת מול חילוניות. האיקונוגרפיה הנוצרית שזורה לאורך הסרט וחוצצת בהחלטיות בין מארק לבין נציגי הדת שעל ברכיה התחנך: ישוע, האב המאשר, ומריה, הקדושה בבתוליותה הנצחית. גם עיסוקה של שריל, הסרוגייט, מוצג באירוניה מול קבלתה באי-רצון את הגיור.

גם על-פי המאמר וגם בהצגתו בסרט מארק מקבל את הדין "משמיים" כמובן מאליו ולא מפתח תיאוריות כלשהן של התנגדות ועימות עם הגורל או עם שנאתו העצמית. אפשר ללמוד מאמרו שתמיד הרגיש אישור לעיוותו מהחברה, שכן היה "מאוהב גם בנשים וגם בגברים, אבל הם מעולם לא השיבו לי אהבה (...) הטלתי ספק גדול בזכות שלי להיות נאהב. התסכולים המיניים שלי נדמו לי כמו עוד קללה שנגזרה עליי על-ידי אלוהים אכזרי." עוד הוא כותב בכנות נוגעת ללב, "כשלמדתי יותר על [מהי] סרוגייט, התחלתי לחשוב שאולי סרוגייט יכולה לעזור אפילו למישהו דפוק ומוגבל כמוני." הוא מתאר בפרוזאיות ובטריוויאליות מוחלטת את התייעצותו עם מטפלת מינית נוספת, סוזן: "תיארתי לה את מחשבותיי בנוגע לסקס, את הפנטזיות שלי, את השנאה העצמית, ואת התעניינותי לפגוש סרוגייט. היא אמרה לי את האמת: לעולם לא יהיה קל עבורי למצוא מאהבת, בגלל הנכות שלי."

בן לוין

אולם כאמור, הסרט לא מתמודד עם כך, אלא מציג את ההתלבטות של מארק מול הפחד השורשי שלו מפני הדת, כאילו הקונפליקט היה מאז ומתמיד בין יצרו המיני והחברתי גרידא, על כל הסבל האישי שלו שמוצג בסרט בדמות דחיות מפני נשים "יפות, שאוכל לגעת בהן, לחבק, להביא למיטה" (ע"פ התסריט) לבין הציווי הנוצרי 'לא לנאוף', והציפייה לאישור מיוחד מן הכומר הקתולי. על חומרת השנאה העצמית של מארק והפסימיות הפטליסטית שלו אפשר ללמוד מקריאת המאמר שלו - לא מהצפייה בסרט, בו הוא מוצג כאופטימי ביחס למצבו ופתוח באשר לאפשרות להרחיב את התנסויותיו המיניות.  כאשר שריל כהן גרין, הסרוגייט (מגולמת על-ידי הלן האנט), מראה למארק את השתקפות גופו במראה, זווית הצילום ממסגרת את התמונה של מארק המתבונן בעצמו, צנום, גוו מעוקם, ידיו שמוטות לצידיו כתותבות, סדין לבן מכסה את חלציו, כך שהוא נראה כאחד הציורים הקלאסיים של ישוע המת בקבר.

אפשר לטעון שסרט מסחרי באורך של שעה וחצי לא יכול להתמודד עם כל הסוגיות באשר הן, ולכן יוצרו צריך לבחור, או לבצע פשרה. הפשרה של בן לוין הייתה להציג את הדיכוטומיה הישנה והלעוסה של חילוניות, המייצגת פתיחות, מול הדת, המייצגת ערכים מיושנים של טוהר, פוריטניות וקדושת משפחה. זו אולי פשרה ש'עוברת מסך', אבל היא לא מייצגת נאמנה את חייו של מארק אובריאן, ואת דבריו שלו עצמו. הדיכוטומיה הזאת מתאימה היטב למסך הגדול, והשימוש באיקונוגרפיה נוצרית הוא בהחלט אסתטי ומלא פאתוס. מדיום הקולנוע מותאם היטב ואולי אף בנוי לייצוגים סטריאוטיפיים חברתיים ותפיסתיים כאלה.

"העובדה שיכולנו לדבר על עניינים של מה בכך מיד אחרי חוויה מינית אינטנסיבית נראתה לי מוזרה בהתחלה. לקח נוסף נלמד: סקס הוא חלק מחיי היום-יום, ולא פעילות השמורה לאלים, לאלות ולכוכבי רוק. הבנתי שזו יכולה להיות חלק משגרת חיי אם אלחם נגד השנאה העצמית שלי והפסימיזם שלי."

בשל ההיסטוריה של מארק וחייו ההרמטיים מבחינה מינית ורומנטית, סקס הוא נחלת העולם האחר. הזר. במאמרו הוא מספר: "בראיונות עם גברים ונשים פעילים מינית, הרגשתי מרוחק, כאילו הייתי אנתרופולוג שמראיין ציידי ראשים בעוד אני מתאמץ לשמור על עמדה משקיפה ניטרלית של סוציולוג. נכה בעצמי, אבל גם בתול, קינאתי בהם נורא." גם הטיפול בסרוגייט מוצג בפירוקו את המין לשברי שברים, ניתוקם והפרדתם למרכיבים. כמו מארק, אנחנו לומדים לראות מין כסוג חדש של פעילות פיזית. בהמשך מתברר האם הפיזי הוא רק פיזי או גם אינטימי. יש לציין שהרבה עירום יש בסרט - אבל אפס תחושה של פורנוגרפיה או אפילו ארוטיות. הסקס מפורק לחלוטין אפילו מהמטען שאנחנו רגילים לייחס לו – מעבר למבוכה האינסטינקטיבית – של גירוי וארוטיקה, והוא נצפה כפעילות פיזית של הגוף. אך הפעילות הפיזית של הגוף, הסרט מגלה, לא באמת קיימת בוואקום. זו לא רק ביולוגיה או פיזיולוגיה או מדע המין גרידא. הסרט כולו שזור במשמעויות ובמטענים שמייחסות הדמויות למגע: חיבה, רכושנות, קנאה, געגועים, אהבה, התאהבות. במאמר שלו כותב מארק, "רציתי להיות מחובק, נאהב, מוערך. אבל השנאה העצמית שלי והפחד היו חזקים מדי." ומאחר ומגע לא מתקיים בוואקום, והדמויות כולן מגלות רגשות ורגישויות, המורכבות לא נעלמת מהיחסים בין מארק לבין שריל. ההצהרות שהם מביעים זה כלפי זו רחוקים מאוד מהגדרה סטרילית של "טיפול", כפי ש'טיפול באמצעות סרוגייט' מתיימר להיות.

מיהי הסרוגייט?

בתקופה שמארק מתלבט לגבי הטיפול המיני, הוא נתקל בתכנית טלוויזיה שבה מתראיינים סרוגייט'ס, וכך הוא מתאר במאמרו: "בטוק-שואו התארחו שני סרוגייט'ס. צפיתי בחשדנות: האם סרוגייט'ס הם בדיוק כמו זונות? אמנם הם מתבלים את עיסוקם עם פסיכולוגיה, אולם האם הם לא עושים את אותה עבודה? הסרוגייט'ס [בתכנית] לא נראו כמו הסטריאוטיפ שלי של זונות: לא היה איפור כבד ומכנסיים צמודים. האישה הייתה אחות עם תואר מוסמך בעבודה סוציאלית. הגבר, נראה בטוח בעצמו בחליפת העסקים, עבד עם גברים הומוסקסואלים וביסקסואליים." הוא ממשיך בהגדרה הפורמלית של המקצוע: "סרוגייט'ס עוברים הכשרה בפסיכולוגיה ופיסיולוגיה של סקס כדי שיוכלו לעזור לאנשים לפתור קשיים מיניים רציניים. הם לא מועסקים ישירות, אלא דרך המטפל של הלקוח. מודעים לאפשרות הסבירה שלקוח יתאהב בהם, הם מגבילים את הטיפול לשישה עד שמונה מפגשים. הם מתחזקים מערכת יחסים מקצועית באמצעות טיפול באי-תפקודים מיניים ספציפיים. הם לא מתעניינים בסיפוק עונג גרידא, אלא בסיפוק השינויים הנדרשים."

שריל כהן-גרין בפרימיירה של הסרט בלוס אנג'לס

בסרט, לסרוגייט שריל יש בן זוג, וילד [אובריאן מתאר במאמר שבתקופה שנפגשו הייתה נשואה עם שני ילדים בני-עשרה]. יש לה משפחה והקשר חברתי. היא נטועה בתוך העולם הזה, העולם של כולנו.  ברור מהצגת דמותה שהיא משכילה, אקדמאית, ואינטיליגנטית. בלילות, אחרי שהיא מפרקת את נושאי הטיפול לתמות פסיכולוגיות למכשיר ההקלטה שלה, היא נכנסת למיטה בה מחכה לה בן זוגה. היא לא מכונת סיפוק ו/או טיפול וסיוע שיצאה מן הריק.

הקוד האתי של ה-IPSA [אגודת הסרוגייט העולמית] מציין (בסעיפים 6 ו-7) כי הסרוגייט צריכה "להכיר במגבלות תפקידה", ואם תרצה "ליישם שיטות טיפוליות אחרות" היא חייבת לעשות זאת רק "באישור מפורש של המטפל ותחת הנחיותיו ופיקוחו". זאת גם כאשר לסרוגייט "הכשרה טיפולית, רישיון לטפל ותעודות המעידות על השכלה רלוונטית." סעיף 14 מציין כי עליה לרכוש "השכלה רלוונטית" (אך לא מפרט מושג עמום זה). שאלתי את עו"ד יערה רשף, שכתבה עבודת תזה בנושא, השלכות משפטיות של טיפול מיני באמצעות פרטנר חלופי בראי הפמיניזם המשפטי (2011), מהבודדות שנכתבו בארץ בתחום, על תפקידיה ודמותה המקצועית של הסרוגייט.

ממחקרך עולה כי תפקיד הסרוגייט להיות מדריכה שאיננה חייבת בשום הכשרה מקצועית. כתבת "היא איננה נתפסת בקרב הפרופסיה המקצועית כמטפלת של ממש... וזאת כדי שהמטופל יוכל לראות בה בת-זוג אידיאלית." בסרט, שריל כהן גרין מוצגת בצורה חד-משמעית כבעלת השכלה אקדמית גבוהה בתחום הפסיכולוגיה והטיפול הקליני. צופה מן השורה יכול להסיק בקלות כי מטפלות-סרוגייט הן פסיכולוגיות או פסיכיאטריות בהכשרתן, שעושות עבודה זו כעבודה "צדדית", נוספת או שוות ערך לכל עבודה קלינית טיפולית אחרת. [יש גם לציין שבאתר האישי של שריל כהן גרין היא מציינת כי היא סקסולוגית מוסמכת, בעלת דוקטורט במיניות האדם, ועוסקת מזה 20 שנים בחינוך מיני, ושלושים שנים כסרוגייט].

"ככלל, אוכלוסיית הסרוגייט'ס הינה אוכלוסייה משכילה באופן יחסי. ממחקר עומק שנערך בישראל עלה כי 80% מהמשתתפות בעלות תואר אקדמי (תואר ראשון) ו-20% בעלות תואר שני. 20% בעלות השכלה תיכונית בלבד. 80% אמהות לילדים. כולן מגדירות את עצמן כחילוניות. חלקן גרושות וחלקן רווקות.

אולם  כל הטרמינולוגיה שבה המסנגרים על אודות הסרוגייט מנסים לשכנע אותנו כי מדובר במקצוע לגיטימי לכל דבר ועניין אשר חוסה תחת אצטלה רפואית לגיטימית היא טרמינולוגיה מתעתעת במתכוון. השימוש במונחים רפואיים-טיפוליים והעובדה כי המפגשים בין הסרוגייט לפונה מתקיימים בתוך קליניקה מטשטשים את ראייתנו ומעניקים לנו נופך כי אכן מדובר בטיפול קליני רפואי לכל דבר ועניין. יחד עם זאת, הטרמינולוגיה אף נועדה לעניות דעתי לסמא את עיניהן של הסרוגייט עצמן. מחקר עומק רחב-היקף שנערך בארץ מצא כי סרוגייט'ס שהתחילו בעבודה זו נהנו בתחילתה מתחושות של הילה והעצמה בזכות הטרמינולוגיה האופפת אותה, אך לאחר זמן מה מסיום העבודה נמצאו אצל אותן סרוגייט'ס סימפטומים דומים אשר נמצאים בדרך כלל אצל שורדות זנות – כגון פוסט טראומה, דיכאון, ותחושת אין אונים. טרמינולוגיה זו דומה במידת מה לטרמינולוגיה אשר מנסים לעשות בה שימוש בנוגע לזנות – זנות הינה ככל עבודה, העוסקות בזנות זכאיות לחופש העיסוק, אין לזלזל במידת האוטונומיה ובזכות הבחירה של העוסקות בזנות לבחור את עיסוקן, וכיוצא באלה. לא פעם שומעים נשים הנמצאות במעגל הזנות אומרות משפטים אלו ממש. אולם, כשמראיינים במחקרי עומק ניצולות זנות מתגלים פעם נוספת אותם סימפטומים קשים, המופיעים בדרך כלל בקרב הלומי קרב, והטרמינולוגיה ששירתה אותן בהתחלה אינה משרתת אותן עוד אלא להפך – הן מתנערות ממנה בכל תוקף.

מאפיינים ופרקטיקות המשיקים לזנות

[על פתיחת מפגש הטיפול הראשון:] "השכר שלך על השידה, אמרתי, חסר יכולת לחשוב על משהו אחר להגיד. היא הכניסה את המזומן לארנק שלה והודתה לי."

[על סיומו של הטיפול הראשון:] "היא יצאה מהמיטה, הלכה למקלחת ואז התלבשה...היא הוציאה יומן פגישות מהתיק ואמרה לי שבפעם הבאה היא רוצה שנעבוד על חדירה."

[אחרי הפגישה של "החדירה המוצלחת":] "אתה חושב שיש עוד מה להרוויח מפגישה נוספת?" -"לא, אמרתי, מוקל מכך שאני לא אצטרך להוציא עוד כסף. היה לי בדיוק מספיק לקנות מיטת פוטון. וחוץ מזה, היה לי משגל עם חדירה. מה עוד נשאר לעשות?"

כמו לבקשת הצופים, סיפוק סקרנותם והשאלה המתבקשת – אז מה ההבדל ביני, הסרוגייט,  לבין זונה? -  שריל מספרת כמצטטת נאום שהוכן מראש ונאמר אין-ספור פעמים: בסרט [במאמר אובריאן לא מזכיר דיאלוג כזה], בפגישה הראשונה שריל עורכת מיוזמתה הבחנה מיידית בינה לבין זונה – "אין לי שום דבר נגד יצאניות" [מתרגמי הסרט בחרו במילה 'יצאנית'], אומרת כמתגוננת, אבל, בניגוד להן "אתה לא צריך לשלם לי מראש, ומספר המפגשים בינינו מוגבל". עוד היא מוסיפה, ההבדל בינה לבין יצאנית הוא ש"יצאנית רוצה לקוח חוזר." כשמארק רוצה לשמוע על אודותיה, היא משיבה בלקוניות - "אני אדם מאוד פרטי. יש לי עולם פרטי וזה כל מה שאתה צריך לדעת." בתזה מציינת עו"ד רשף כי לסרוגייט אסור לפי עקרונות השיטה למסור כל מידע מזהה והיא חייבת לשמור על ניתוק. היא נדרשת לספק סביבה "תומכת ומרגיעה", "להפגין ביצועים מיניים מרשימים ומספקים", "לספק את המטופל", ו"להגיב אליו במשיכה."

פנטזיות ריפוי ותחושת שליחות

מעבודתה של עו"ד רשף עולה שגם במה שמוגדר "זנות טיפוסית" מחקרים מצאו שלקוחות טוענים פעמים רבות טענות הדומות דמיון מעניין ללקוחות של "פרטנריים חלופיים" [הנתונים מתבססים בעיקר על עבודתה של ליאת יעקובוב-עברי, חווית העיסוק של נשים שהן סרוגייט בטיפול מיני (2009)]: הם מתקשים ביצירת מערכות יחסים, ומונעים מפנטזיות אודות "הזונה טובת הלב" או "המרפאה במין", וכן מהצורך בחום אנושי ולאוזן קשבת מאשר לסיפוק מיני מיידי. רבים מהם משתפים את הזונה בבעיותיהם ומצפים לכתף תומכת. הנשים שעבדו בזנות העידו שהן תופסות את העבודה כטיפולית ברובה: אחת העידה על עצמה שהיא "עובדת סוציאלית פיזית" ואחרת טענה ש"מדובר ב-90% דיבור ו-10% מין". טענת "הרוב דיבור ומעט מין" היא אחת הטענות השכיחות של מטפלים מיניים בזכות הטיפול בפרטנר חלופי. נשים בזנות שנתקלו בגברים עם מוגבלויות שונות ראו בכך הזדמנות להעניק להם שירות חשוב.

חשיפה לאלימות פיזית ומילולית מצד הלקוחות: מחקרה של יעקובוב-עברי עוד מצא שנשים בסרוגייט נחשפו לחוויות אלימות, הדומות לשל נשים בזנות טיפוסית, ובהם ציניקניות כלפי הסרוגייט, הטחת עלבונות, וכפיית מגע פיסי לא נעים. בראיונות עם הסרוגייטס אין התייחסות לאלימות קיצונית, כמו זו שחוות נשים בזנות טיפוסית (דקירות, זעזועי מוח כתוצאה מהכאה, דימומים וקרעים וגינאליים, ועוד).

אנונימיות, בושה, וסודיות: ידוע לכולנו שנשים בזנות אינן מתהדרות ב"מקצוען". הסטיגמה והקושי הפסיכולוגי אינם ייחודים אולם רק לזנות "הטיפוסית". רבות מהסרוגייטס שהתראיינו לעבודתה של יעקובוב-עברי סיפרו על נוהל של אימוץ שם בדוי ודיס-אינפורמציה מכוונת מול הלקוח. אך לא רק מולו: אותן נשים, "פרטנריות חלופיות", אף לא משתפות את בני משפחתן ומעגל חבריהן. הן עורכות הסוואה לעיסוקן ובונות סיפורי כיסוי. הסודיות היא מרכיב עיקרי בפרקטיקת הסרוגייט, כותבת רשף, והקפדה על כך נובעת מההכרח לשמור על דיסקרטיות הטיפול.

דיסוציאטיביות

"זה סוג של שני סוגים של אני", "עם מטופל שלך את בפיקציה אמתית" (עדויות נשים שעבדו כסרוגייט, מתוך מחקרה של יעקובוב-עברי).

רשף מביאה ציטוטים אלה ואחרים, המדגימים כי נשים שעבדו כפרטנריות חלופיות היו מודעות לכך שכדי "לתפקד טוב יותר" הן היו חייבות להפריד את עצמן מעצמן. הניתוק העצמי התקיים במובן של הפרדה בין מטופל למשנהו, וכן הפרדה בין עצם העיסוק כסרוגייט לבין החיים "האמתיים", הפרטיים. בקרב נשים בזנות "טיפוסית", מנגנונים דיסוציאטיביים משרתים אותן לאותן מטרות בדיוק, ובמקרים רבים הנטייה להתנתק נטועה עמוק במבנה הפסיכולוגי של האישה בזנות, בגלל טראומה מינית. היום הפרעת אישיות דיסוציאטיבית ידועה כהפרעה ששכיחותה באוכלוסייה גבוהה בעיקר בקרב נשים, ומקורה בטראומה מינית קשה בילדות, לרוב גילוי עריות או פגיעה מינית על ידי אדם שהיה קרוב לקרבן התקיפה. דיסוציאטיביות מובילה להפרעות פסיכולוגיות נלוות, לרבות הפרעה פוסט טראומתית, וכן להתמודדות קיצוניות כמו הפרעות אכילה הכוללות הרעבה עצמית מתוך שנאה לגוף שעבר את התקיפה והתנתקות ממנו.

מול הגישה שמתמקדת בחקר תופעת הזנות על השלכותיה השליליות על העוסקות בה, ובתוך כך רואה בזנות פגיעה אנושה באדם, הגישה המנוגדת רואה בעיסוק בזנות ככל העיסוקים האחרים. את מצטטת בעבודתך את מרתה נוסבאום שאמרה כי רובנו "נוטלים כסף עבור השימוש בגופנו. פרופסורים, פועלי ייצור, עורכי דין, זמרי אופרה, רופאים, מחוקקים...וגם נשים בזנות." וכי הבדלים בין זנות לבין עיסוקים אחרים הם מינוריים ושוליים, וההבדל המרכזי הוא הסטיגמה שנלווית לזנות ולא לעיסוקים אחרים. רשף מפנה אותי לגישה נוספת המוצגת בעבודתה, עמה היא מסכימה בצורה גורפת – גישתה של קייט מילט, חוקרת פמיניסטית שמיוחסת לה המחשבה ה"רדיקלית" של "פוליטיקה מינית":

אני מתנגדת לפילוסופיה של נוסבאום ומסכימה עם קייט מילט, שביקרה את התפישה "הליברלית" ממורשת נוסבאום. אליבא דמילט, יחסי מין לא מתרחשים בחלל הריק. מן הצד הם נראים כפעילות ביולוגית-פיזית גרידא, אבל הם מייצגים ומשקפים מיקרוקוסמוס של יחסים היררכיים-מגדריים. מילט כותבת "[המשגל] מקובע עמוק כל כך בהקשר רחב של יחסי אנוש, עד שהוא משמש כמיקרוקוסמוס טעון, המכיל את מגוון העמדות והערכים המרכיבים תרבות. הוא עשוי, בין השאר, לשמש דגם של פוליטיקה מינית במישור האינדיווידואלי, המבוססת על הצרכים והערכים של הקבוצה השולטת, ומוכתבת ברוח הדברים שחברי הקבוצה הזאת מטפחים אצלם עצמם ורוצים לראות אצל הקבוצה הכפופה להם."

התעלמות מהשלכות שליליות

אחת ממטרותיה המוצהרות של רשף בעבודתה היא לאזן את השיח המחקרי שמדגיש ומפאר השלכות חיוביות של 'טיפול באמצעות סרוגייט' על מטופלים, אך מתעלם מהשלכות שליליות על המטפלים, וביתר דיוק, על המטפלות. רשף כותבת, "טרם נעשה ניסיון אמתי להתמודד עם הבעיות המטרידות העולות מיישום פרקטיקה זו. המחקרים שנעשו בדבר יעילות הפרקטיקה על חייהם של המטופלים נערכו על ידי מטפלים מוסמכים המפעילים פרקטיקה זו ומתפרנסים ממנה. לדעתי, בלתי אפשרי שלא לתת על כך את הדעת (...) חובת הנאמנות של מטפלים אלה צריכה להיות מכוונת לא רק לרווחת מטופליהם אלא גם לסרוגייט העובדות בשירותם דווקא מאחר שהן נדרשות לפעילות פיזית אינטימית. התעלמות מחקרית מנשים אלה, יוצרת תחושה מטרידה וגורמת לחששות בדבר שימוש בהן וניצולן. תחושה קשה זו של ניצול ציני תוך התעלמות שיטתית מהן כבנות אנוש, מייתרת את הממצאים החיוביים העולים מהמחקרים הרבים בדבר האפקטיביות של הפרקטיקה. כך, נראה כי פרקטיקה זו לא תוכל לעלות לכדי טיפול רפואי לגיטימי כל עוד חוויתן של נשים אלה מושתקת ולא נעשה ניסיון אמתי לחשוף אותה ולטפל בבעיות הקשות ובחשד הממשי לניצול." 

נכות

"למה מוסדות שיקום לנכים מלמדים אנשים מוגבלים כיצד לתפור ארנקים ולבשל, אבל לא איך להתמודד עם דימוי עצמי פגום של מטופל? למה המוסדות האלה לא מלמדים אנשים עם מוגבלויות לאהוב את עצמם ואחרים באמצעות סקס, או איך לאהוב את הגוף היוצא דופן שלנו? (...) אני יודע שיכולתי לשנות את התפיסה העצמית שלי כטיפש מבולבל והססני, לא רק באמצעות סקס עם מישהי, אלא בכך שהייתי נוטל שליטה על חיי והייתי סומך על עצמי מספיק כדי לבצע החלטות."

רשף מצטטת את הפסיכולוג ד"ר אורי ורניק שבהתייחס לעבודת סרוגייט עם נכים כתב "אין טעם להיכנס במקרים אלה לדקויות אם יש כאן טיפול ממשי או זו אמתלה טיפולית למחווה הומאנית גואלת ונדיבה". רשף דווקא מתמקדת בהתבטאות זו ושואלת, האין הערתו של ורניק מטרידה, כי בהתאם לה עלינו להניח כי נכים אינם ככל בני האדם, והם זקוקים למחוות הומאניות גואלות ונדיבות. רשף מדגישה כי בעיניה "כל אדם, בין אם נכה ובין אם לא, המרגיש כי ערכו העצמי והמיני ירוד, יכול ורשאי לפתור בעיות אלה בטיפול שיחתי פסיכותרפי."

גיבור הסרט, מארק אובריאן, שעל פי סיפורו האמתי נכתב התסריט, ושאל מאמרו את גם מתייחסת במחקרך, היה חולה פוליו שהיה משותק מצווארו ומטה ולא היה מסוגל אפילו לענג את עצמו מינית. כמוהו חיים מוגבלים אחרים בנכות מלאה, אם כתוצאה ממלחמה, מומים מולדים או ממחלות ניווניות. אנשים אלו לא מקיימים פרקטיקות חברתיות כמו אלה של האדם הממוצע, אך יש להם יצר מיני נורמלי. האם לדעתך את הרצון והיצר שלהם למגע מיני הם יכולים לפתור באמצעות טיפול שיחתי פסיכותרפי?

ניצול נשים ובני אדם הוא בוודאי אינה הדרך. אותי לא מעניינת התועלת האישית שעשויה לצמוח לאנשים פרטניים כדוגמת מארק ודומיו, אותי מעניינים הנזקים העצומים, הן הנזקים הקונקרטיים לנשים עצמן והן הנזקים החברתיים. בל נשכח כי מחקרים איששו הלוך וחזור שעל הסרוגייט להתמודד לא פעם עם אלימות, עם "מטופלים" ציניקנים ולא נעימים, עם דרישות מיניות קיצוניות כחלק מציפיות "התפקיד" וכדומה. בעיקר, הן נדרשות לבצע פעילויות מיניות שאינן מהנות עבורן וזאת עבור "מטופלים" שאינם מושכים אותן. למרות הרטוריקה העיקשת – מין הוא חלק מהותי ואינטגראלי מ"טיפולי הסרוגייט". כשבוחנים את הרקע ואת השאלה מדוע נשים אלה הגיעו לעבודתן כסרוגייט, מגלים שלא הייתה זו אך ורק "מחווה הומאנית גואלת ונדיבה" שעמדה ביסוד החלטתן, אלא ברקע עמדו גם קשיים כלכליים שלצדם רקע של מערכות יחסים מורכבות עם גברים, קושי ממשי בקיום מערכות יחסים נורמטיביות ודי בכל אלה כדי להזכיר את הדמיון לנשים במעגל הזנות. ומעבר לכל אלה, במערך הסרוגייט גלומים גם נזקים חברתיים ולא רק נזקים אישיים לסרוגייט עצמה. מדובר במערך המקדש פרקטיקה שכל יסודה הינה קידוש "ריפוי מיני" עבור גברים – שכן רוב הסרוגייט הן נשים ורוב ה"מטופלים" הם גברים, בדומה לזנות שבה רוב הזונות הן נשים ורוב הלקוחות הם גברים. נשים נתפסות ככלי לריפוי וסיפוק מיני שניתן לעשות בו שימוש על ידי גברים תוך קנייתן בכסף. הדבר מאשש ומשמש את הפערים המגדריים ואת אי השוויון בחברתנו.

"חשבתי שבזכות שריל חיי ישתנו, אבל הם לא"

אני רוצה לסיים בציטוט מתוך סוף מאמרו של אובריאן, וכך הוא כותב במילותיו שלו –

"התחלתי לכתוב את החיבור הזה בשנת 1986, ואז הנחתי אותו בצד עד לשנה שעברה. בקריאה שנייה של מה שכתבתי, הוכיתי בתדהמה מכמה אופטימי הייתי, מדמיין שהחוויה שלי עם שריל תשנה את חיי. אבל חיי לא השתנו. אני ממשיך להיות מבודד, חלקית בגלל מחלת הפוליו שלי, שמכריחה אותי לבלות חמישה או שישה ימים בשבוע בריאת ברזל, וחלקית בגלל האישיות שלי."

"אני תוהה אם לראות את שריל היה שווה את זה, לא במונחים של כסף, אלא במובן של פיתוח הציפיות שמעולם לא התגשמו. אני לא מאשים לא את שריל ולא את עצמי בהרגשת האכזבה הזאת. התרבות שלנו מקדשת נעורים, בריאות ויופי, לצד פתרונות קסם. אם הייתי מקבל טיפול פסיכותרפי אינטנסיבי מהתקופה שחליתי בפוליו ועד היום, האם הייתי זקוק למטפלת בסרוגייט? האם הייתי יכול להתנגד לקבלה של הסטנדרטים התרבותיים של יופי ושלמות פיזית? האם הייתי משתייך יותר מהר לדפוס המוכר של פלרטטנות, יציאות והתמזמזות, מה שנראה כל כך שכיח בקרב אנשים שהם מוגבלים במהלך או אחרי שנות הבגרות? (...) לאן אני הולך מכאן?...לשכור שירותיה של זונה מרמז שאני לא יכול להאהב בגוף ובנפש, רק או בגוף או בנפש."

"אני שואל את עצמי למה לטרוח. ואני לא יכול. לא עוד. מה שמותיר אותי באותו מקום שהייתי בו לפני שפגשתי את שריל. (...) התשוקה שלי לאהוב ולהיות נאהב מינית מעומתת על ידי הבידוד שלי והפחד לפרוץ אותו. הפחד שלי הוא כפול: אני פוחד לחוות רק דחיות, ובאותה מידה אני פוחד להתקבל ולהיות נאהב. במידה וזה כן יקרה לי מאוחר יותר בחיי, אני אקלל את עצמי על כל הזמן ועל החיים שבזבזתי."

***

The Sessions

כתיבה ובימוי: בן לוין

משחק: ג'ון הוקס, הלן האנט, ויליאם ה. מייסי.

ארצות-הברית, 2012

המקומות בהם ציטטתי את אובריאן הם תרגום שלי מתוך המאמר:

On seeing a Sex Surrogate, By Mark O'Brien, 1990

יערה רשף, השלכות משפטיות של טיפול מיני באמצעות פרטנר חלופי בראי הפמיניזם המשפטי (2011)

ממצאים רבים בתזה של עו"ד רשף הנוגעים לטיפול בפרטנר חלופי מהזווית של הנשים המטפלות מבוססים על: ליאת יעקובוב-עברי, חווית העיסוק של נשים שהן סרוגייט בטיפול מיני (2009)

גרסה מקוצרת של המאמר בהעוקץ: http://www.haokets.org/?p=49711

הפגנות בטורקיה בעין העדשה

צילום מתוך סדרת התמונות של Esra Yalman

הצלם והאמן הטורקי צאר חאנקיאן כותב בפרויקט צילומים מיוחד, בפרופיל התצלומים שלו באתר האמנות Behance:

"בבוקרו של ה-28 במאי פעילי סביבה טורקיים התחילו למחות נגד הכוונה לעקור עצים בפארק טאקסים גזי, מרחב ירוק נדיר באיסטנבול האורבנית.
מחאה זו הציתה תנועה שמאחוריה עומדות סיעות אידיאולוגיות שונות, ושיצרה בתורה תהודה בטורקיה כולה."

Resonance

צילומים: Zsar Chankian



פרויקט נוסף, של Romain Carre :

Fight for Taksim

פרויקטים נוספים מומלצים - חלק מהתמונות קשות לצפייה

http://www.behance.net/gallery/Occupy-Gezi/9134303

(סדרת צילומים בהן התמונה המפורסמת של האישה בשמלה האדומה)

http://www.behance.net/gallery/Occupy-Istanbul-(part-3)/9299565

(סדרת תצלומים בהמשכים, עד כה שלושה חלקים)

http://www.behance.net/gallery/Gezi-15Day-Part3/9262299

(סדרה נוספת, גם בשלושה חלקים עד כה)

צילום מתוך סדרת התמונות של Esra Yalman

חברי כנסת ופעילים הפגינו בשישי (14.6) נגד עיכוב החוק לאיסור סחר בכבד אווז מפוטם

חברי הכנסת דב ליפמן (יש עתיד) ודב חנין (חד"ש) השתתפו בהפגנה. ח"כ הרב דב ליפמן, יוזם הצעת החוק, אמר בהפגנת המחאה: "לא אפסיק את המאבק הצודק הזה, עד שהמאכל משחית הנפש הזה ייעלם מהמדינה"

כמאה מפגינים מחו אתמול (ו') בתל-אביב נגד ניסיונותיהם של השרים יצחק אהרונוביץ' ויאיר שמיר לטרפד את הצעת החוק לאיסור סחר בכבד שומני של אווזים וברווזים שעברו פיטום בכפייה. מעל 1,300 מכתבי מחאה נשלחו לשרים.

המפגינים מחו מול דיזנגוף סנטר בתל-אביב נגד הניסיונות לטרפד את הצעת החוק לאיסור סחר בכבד שומני של אווזים וברווזים שעברו פיטום בכפייה. ביום רביעי אמורה היתה הכנסת לאשר בקריאה טרומית את הצעת החוק לאיסור סחר בכבד מפוטם. זאת לאחר שביום ראשון החליטה ועדת השרים לחקיקה לתמוך בחוק. ואולם ברגע האחרון בוטלה ההצבעה במליאה. שלשום פרסמה עמותת "אנונימוס" בעמוד הפייסבוק שלה כי יבואני הכבד המפוטם שכרו את שירותיו של משרד לובי המנסה לטרפד את הצעת החוק. אתמול השר יצחק אהרונוביץ' הגיש ערר על החלטת ועדת השרים לחקיקה, בעקבות בקשת חברו לסיעה, שר החקלאות יאיר שמיר. כשנשאל על כך אמר ש"עשה טובה לחבר".

עמודי הפייסבוק של שמיר ואהרונוביץ' הוצפו בגולשים זועמים שהביעו מחאה על המהלך. מעל 1,300 איש שלחו לשרים מכתבים הקוראים להם למשוך את הערר.

 "אנחנו מפגינים כדי למחות נגד הניסיון המכוער לטרפד את הצעת החוק לאיסור סחר בכבד מפוטם" אמרה רעות הורן מ"אנונימוס". "פיטום בכפייה הוא התעללות – דוחפים לאווז צינור לגרון ומלעיטים אותו בכמות חולנית של מזון. ישראל אסרה על ההתעללות הזאת. אם זה לא חוקי לעשות את זה – זה לא חוקי לסחור בזה. אנו קוראים לשרי הממשלה לא להיכנע לתרגילים פוליטיים, ולתמוך בחוק החשוב הזה. מצער שדווקא שר החקלאות, הממונה על חוק צער בעלי-חיים, נחלץ להגנת התעללות ברברית שצריכה לחלוף מן העולם, רק בשביל לרצות כמה יבואנים ומפטמים הונגרים ".

הפגנה: לא לסחר בכבד אווז מפוטם!

ח"כ ליפמן אמר למפגינים: "באתי לכאן היום על מנת לחזק את ידיכם ולומר לכם שלא אפסיק את המאבק הצודק הזה, עד שהמאכל משחית הנפש הזה ייעלם מהמדינה. עם ישראל ורוב שרי הממשלה החליטו לשים ערכים ומוסר לפני הכל - וכך יהיה".

הצעת החוק, שהגיש ח"כ הרב דב ליפמן (יש עתיד) לצד 20 ח"כים נוספים מימין ומשמאל, זוכה לתמיכה רחבה בכנסת ובממשלה. ועדת השרים לחקיקה אישרה ביום א' את הצעת החוק ברוב גדול. הצעת החוק מלווה בקמפיין אינטנסיבי ברשתות החברתיות, הכולל עצומת צילומים:  התומכים בחקיקה מצטלמים עם ברווזוני גומי, ומעלים את תמונתם לעמוד הקמפיין "פיטום אווזים, לא בצלחת שלי" או לאינסטגרם בליווי האשטאג #StopForceFeeding.

ישראל אסרה על פיטום עופות מים כבר לפני עשור, כאשר בג"ץ פסק שהפיטום הוא התעללות בלתי חוקית. ואולם כיוון שעד כה לא נאסר על יבוא המוצר, ניתן עדיין למצוא בארץ כבד שומני, של אווזים וברווזים שעברו התעללות בחו"ל. "הצעת החוק מבקשת להשלים את האיסור על פיטום עופות מים, ברוח החקיקה בקליפורניה, משום שהפיטום – בין אם נעשה בארץ ובין אם נעשה בחו"ל – מנוגד לתקנת הציבור הישראלית", נכתב בדברי ההסבר להצעה.

ייצור כבד שומני נאסר בישראל, איטליה, בריטניה, פולין, צ'כיה, לוקסמבורג, דנמרק, פינלנד, נורווגיה, שוודיה, שווייץ, אוסטריה, גרמניה, תורכיה, אוסטרליה וארגנטינה. בקליפורניה נאסר הן הייצור של כבד שומני והן הסחר בו, בחוק שעליו חתם לפני מספר שנים המושל לשעבר ארנולד שוורצנגר, ונכנס לתוקף בקיץ האחרון.

צילומים: אנונימוס לזכויות בעלי חיים.

השתלשלות האירועים עד כה (המקור בגליון אנונימוס מתאריך 14.6):

הצעת החוק לאיסור סחר בכבד מפוטם קיבלה השבוע את תמיכת הממשלה, והייתה אמורה לעלות להצבעה  (12.6.13) בכנסת – אך הוכשלה ברגע האחרון עקב לחץ וקשרים שהפעיל משרד הלוביסטים הגדול בישראל, שנשכר על ידי יבואני הכבדים המפוטמים. את ההצבעה (בה צפוי היה החוק לזכות ברוב מוחץ מקולות חברי הקואליציה והאופוזיציה כאחד) מנע השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', כ"טובה לחבר", כפי שהודה בפני יוזם החוק ח"כ הרב דב ליפמן ונחשף ב"הארץ". אז למה אהרונוביץ' וחבר מפלגתו שר החקלאות מתנגדים לחוק המהווה תקדים חשוב עבור חקלאים בישראל? ומה מסתתר מאחורי טענתם כי אינם מבקשים להכשיל את החוק אלא רק להציע בו תיקונים?

יום א': הממשלה נגד הפיטום

שבוע סוער עבר על המאבק הישראלי נגד פיטום בכפייה. השבוע התחיל בהצבעה של ועדת שרים לענייני חקיקה ביום ראשון על הצעת החוק של ח"כ הרב דב ליפמן לאיסור סחר בכבד מפוטם. מאות אנשים פנו לשרים וביקשו מהם לתמוך בהצעת החוק – והשרים אכן קיבלו את ההחלטה המוסרית וההגיונית והחליטו כי הממשלה תתמוך בהצעת החוק. תמכו בהפסקת ההתעללות שרי סיעות הליכוד, יש עתיד, הבית היהודי והתנועה – ורק שרי "ישראל ביתנו" התנגדו לכך, בהובלת שר החקלאות יאיר שמיר. ב"מעריב" דווח כי התקיים "עימות סוער בין השרים בנושא פיטום האווזים" כששר החקלאות שהתנגד לחוק שיאסור לייבא כבד אווז מפוטם, הטיח ביו"ר הוועדה לבני שהיא "מנסה לרצות את התל-אביבים" ולבני דרשה ממנו להתנצל.

יוזם הצעת החוק, ח"כ דב ליפמן (יש עתיד). צילום: דליה שורי

שרת המשפטים ציפי לבני, שסייעה רבות להפסקת הפיטום בישראל, פרסמה פוסט בפייסבוק על הצבעתה בדיון:

פיטום אווזים הוא אכזרי. זו התעללות בבעלי חיים בעודם בחיים לצורך תאווה אנושית ותו לא. כבר בעבר הייתה לי הזכות למנוע פיטום בארץ כשהייתי שרת משפטים ב - 2005, ולמרות הלחצים שהופעלו עליי, מנעתי את הצעת החוק שרצתה לאפשר פיטום אווזים בישראל. אני מאמינה שהמאבק בהתעללות בחיות לא עוצר בגבול, לכן תמכתי היום בהצעת החוק האוסרת ייבוא של כבד, גם אם ההתעללות נעשתה בחו"ל. ההצעה קיבלה את אישור ועדת השרים לחקיקה. אני צמחונית מטעמי מצפון. ואני מכבדת כאלה שאינם. אבל אני לא מכבדת את אלה שאין בלבם חמלה. כשרת משפטים אני מאמינה שחברה נמדדת גם על פי היחס שלה לבעלי חיים ושהחוקים שאנחנו מחוקקים צריכים להגן על בעלי חיים מפני רשעות אנושית. מי שעדיין לא השתכנע מוזמן לקרוא את הספר של ספרן פויר ״לאכול בעלי חיים״.

יום ג': הלוביסטים נכנסים לפעולה

אנונימוס מגלה – ומפרסמת – שמשרד הלוביסטים הגדול בישראל נשכר על ידי יבואני כבדים מפוטמים מהונגריה – ושהוא מפעיל את הלחצים והקשרים שהוא מפורסם בהם כדי לקבור את הצעת החוק ולבטל בפועל את החלטת השרים.

פיטום אווזים בארץ, לפני שנאסר על-ידי פסיקת בג"ץ

יום ד': תרגיל מסריח

שעות ספורות לפני שהכנסת הייתה אמורה להצביע על הצעת החוק, הגיש השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' (מ"ישראל ביתנו") ערר לממשלה על החלטת ועדת השרים, בניסיון לקבור אותה. הערר נועד למנוע את ההצבעה על הצעת החוק – שהייתה צפויה לעבור ברוב מוחץ (בתמיכת האופוזיציה והקואליציה כאחד). אז מתי צפויה הממשלה לדון בערר, תשאלו. ובכן, התשובה המפתיעה היא: אין לדעת. ההצבעה בממשלה יכולה להידחות עוד ועוד. התרגיל של אהרונוביץ' ושמיר נועד לטרפד את קידום החוק ולמנוע מנבחרי הציבור להצביע עליו.

  

יום ה': "עשיתי טובה לחבר"

עיתון הארץ חושף את הסיבה של אהרונוביץ' להכשלת ההצבעה על החוק: לטענתו פשוט "עשיתי טובה לחבר". כי מהם 20 ח"כים שמגישים הצעת חוק וממשלה שתומכת בו ועשרות אלפי אווזים וברווזים מעונים וגוססים במפטמות לעומת טובה לחבר? ואיפה ישנם עוד חברים טובים כאלה בימינו?

שר החקלאות יאיר שמיר פרסם פוסט בפייסבוק בניסיון להצדיק את הכשלת ההצבעה בכנסת השבוע על הצעת החוק בנימוקים תמוהים, בלשון המעטה. לטענתו, הוא בעצם תומך בחוק ורק סבור שצריך להכניס בו שינויים. אבל הגשת ערר לממשלה על החלטת ועדת השרים לחקיקה לעתים קרובות משמשת ככלי לסיכול חוקים בישראל. הרי שינויי נוסח אפשר ומקובל להכניס בעבודה על החוקים בוועדות הכנסת. לגבי טענתו שיש בחוק פגיעה בהסכמי סחר - הסכמי הסחר מתירים במפורש הגבלות מטעמי הגנת בעלי-חיים. יש לכך גם תקדימים: איסור על סחר בכבד מפוטם בקליפורניה, וכן מגבלות על סחר בחיות בר ובמוצרי קוסמטיקה שנוסו על בע"ח – או ההגבלות על יבוא בשר לא כשר לארץ, שמעולם לא הובילו לסנקציות נגד ישראל. 

תגובות בתקשורת

הצעת החוק העלתה מחדש את הדיון התקשורתי בפיטום אווזים. אורי שביט, מהבלוג "טבעוניות נהנות יותר", התעמתה עם מפטם האווזים רן ואחנון בתכנית "ערב חדש", ועם יבואן כבד אווז זאב פרידמן בתכנית הרדיו של גבי גזית.

בתכנית "לילה כלכלי", ששודרה ב-6.6.2013, התעמת המנחה, דב גיל-הר, עם ח"כ איתן כבל, והאשים אותו בכך שהוא "נכנס לו לצלחת". בסיום הראיון, בהתרסה כנגד הצעת החוק, אכלו גיל-הר וצוות התכנית כבד אווז בשידור. ההתנגדות שהפגין גיל-הר להצעת החוק זכתה לתגובות ביקורתיות, ובתכנית הבאה התארח בתכנית השחקן שי אביבי, שהסביר יותר בהרחבה על הסבל שעוברים אווזים כתוצאה מהליך הפיטום, והצליח לעורר במנחה התכנית תגובות מעט יותר אמפטיות. גם שניים מחברי צוות הפרשנים של התכנית, ליאת רון ומאיר ברק, ביקרו את גיל-הר. נראה שדיעותיו של גיל-הר לגבי הצעת החוק אכן השתנו, ובפעם הבאה שהתכנית עסקה בנושא - לאחר הדיון בוועדת השרים - הוא פתח את דבריו במילים "ועדת השרים לחקיקה מאשרת היום את הצעת החוק שאוסרת על יבוא כבד אווז לישראל, ולמעשה מוציאה את המאכל מהצלחת שלנו - וטוב שכך".

אז מה עושים?

• כותבים לשרים. כתבו בפייסבוק לשר לביטחון פנים יצחק ("עשיתי טובה לחבר") אהרונוביץ' ולשר החקלאות יאיר שמיר ודרשו מהם למשוך את הערר או להביא אותו להצבעה!
• מצטלמים. הצטלמו עם ברווזון ו/או שלט מאולתר, העלו את הצילום לעמוד הקמפיין "פיטום אווזים, לא בצלחת שלי!"

• מתעדכנים. אם הערר לא יימשך או יובא לדיון – אנו נחריף את פעולות המחאה ונפגין גם מול ביתם של השרים במחאה על הזלזול הבוטה בציבור, בנורמות ההתנהלות הפוליטיות וכמובן בבעלי החיים. עקבו בפייסבוק אחרי דף אנונימוס ודף הקמפיין לאיסור סחר בכבד מפוטם, התעדכנו באירועים ובקריאות לפעולה - ונסו לפעול כמידת יכולתכם כדי שיחד נשמיע את קולם של עופות המים המעונים במפטמות.